יום יבוא וגם אני אכתוב על פרפרים המרפרפים מעל פרחים...

יום אחד גם אני אכתוב על שמיים תכולים וים כחול...

יום אחד גם אני אצייר ואכתוב שירים...

יום אחד גם אני אכתוב על כל דבר שבעולם...

יום אחד גם אני אפריח לבבות ונשיקות...

מסתבר שלהתקבל למקלט לנשים מוכות, לא די בכך שתהיי אישה מוכה, למעשה את אפילו לא צריכה להיות אישה מוכה, כל מה שאת צריכה לעשות הוא להראות שאת מוכנה לעבור משליטה ודיכוי של בעל אלים, לשליטה ודיכוי של נשים אלימות תאבות בצע, כבוד ושלטון.

תושבי הרצלייה היקרים!

בימים אלה נפתח הקמפיין לבחירות למועצות המקומיות ברשויות העירוניות.

הבחירות נערכות בצילו של מצב מדיני וחברתי עגום אשר מביא את כולנו לחפש ולפשפש בסיבות שהביאו אותנו עד הלום, זאת בנוסף לאירועים המחרידים הפוקדים אותנו בימים האחרונים, פרשות של התעללות חמורה בילדים, בנשים ובאבות גרושים, ובגברים שנפלו קרבן לעלילות שווא מצד נשים העושות שימוש פושע בסעדים שהיו אמורים להינתן לנשים במצוקה אמיתית.

תמוהים דבריה של פקידת הסעד הראשית לחוק נוער, חנה סלוצקי, בישיבת וועדת הפנים של הכנסת, אשר טענה כי משרד הרווחה לא קיבל התרעה מוקדמת על אותה רוזי אומללה שהועלמה ע"י משפחתה ואף אחד בכלל לא ידע.

בכדיי להצהיר על אי ידיעה או העדר דיווח מן הראוי שיהיה קודם מערך דיווח מסודר וממוחשב ותאום בין לשכות הרווחה השונות בתוך ישראל. היום טיפול בפניה לרווחה תלוי ביוזמה מקומית של עובדת סוציאלית וילדים במצוקה נעלמים מהתודעה עקב מעבר דירה של הוריהם. יש להתיחס לטענת חוסר הידיעה כתקלה בדרכי העבודה בלשכות לשירותים חברתיים.

מה שהחל כג'סטה לכמה אנשי הון ושלטון, מה שהחל כמעשה חד פעמי המבטיח זוהר ועוד דרגה, הולך ומתברר כפח יקוש, המשטרה במלכודת.

לא לכך ייחלו ראשי המשטרה ופקודיהם.

פניהם של ראשי המשטרה, במיוחד פניו של המפכ"ל דודי כהן וראש אח"מ יוחנן דנינו, מביעות את חוסר האונים והעצב הרב האופף אותם בימים אלה.

המקארתיזם עושה את שלו.

ישנה שמועה עיקשת, כי השופט יעקב כהן פורש מתפקידו הרם,

נוטש את הנבוטים, מאחסן את האיזמלים ותולה את כפפות האיגרוף.

מוסר הידיעה מסר כי כבוד השופט השתמש במילים האלמותיות

"איני יכול עוד" והסתגר בביתו רחב הידיים והחניה, ברמת השרון.

הנה סתם סיפור מהשבוע לחבר'ה כאן. סיפור מוכר למתים מהלכים הנתקעים ב- purgatory בתחנת גיהנום הביניים של מתקני הרווחה:

מנהל סניף משרד הרווחה בכפר עבד מאוחר ביום ד' אז לא נתנו לנו לשבת בחדר הגדול שלו. גם חדר הצעצועים היה בשימוש. אז הושיבו אותנו בחדר שלישי בפעם הראשונה.

כל אלה העושים במלאכת הדיכוי הזאת, שלא יעלו לדעתם אפילו לרגע שהם לא הולכים לתת את הדין על מעשיהם.

אני אומר לכם, קבוצתנו הולכת וגדלה, אנו נלך ונתעצם, ולא יעזור לאף אחד כל התירוצים.

המעשים אינם חוקיים, מדובר בפשעים נגד האנושות, ומי שמי שעדיין משלה את עצמו אז שיידע, גם אם המשטרה והפרקליטות וכל העולם בידיו היום, מחר זה לא יהיה כך.

לא שיניתי מילה, הדס שטייף בכתבה אמיתית ונוקבת, בעיתון

ישראל היום!

האם כמו נחיל נמלים האמהות המטורפות יוצאות מהחורים? האם פתאום הן נחשפות כמו המכשפות הרעות מהאגדות? עכשיו אפשר לספר. אפשר לדבר. אפשר לצעוק. יש אמהות רבות שבניגוד לציפייה הן לא טובות לא חמות לא אוהבות את הבן או הבת הקטנים שלהן. הן פשוט לא שפויות. הן מטורפות.

היות שאין פתק, שיכניס את המושחתים הפוגעים בנו ובילדינו לכלא,

אני מצביע בפתק "לבנבן", בניגוד לדעתו של הפרופ' יורם פרי,

הסובר כי

"תחושת הקבס נוכח הסתאבות הפוליטיקה והמיאוס מן הפוליטיקאים, מגבירה את הקולות הטוענים ש"אין טעם להשתתף בבחירות" או קוראים "לשים פתק לבן בקלפי". מסקנות אלו שגויות לחלוטין. הן עלולות גם להיות הרסניות, לא פחות מן השחיתות של הפוליטיקאים עצמם.