קימקא פרסם את הפוסט שלהלן באתר שלו

אני לא אומר שהגורמים המטפלים בסכסוכים שבתוך המשפחה קמים כל בוקר ושואלים את עצמם "את מי נרצח היום", אבל בפועל הם תורמים, לפחות בשוליים, לתיסכול המביא, במקרים גבוליים, גם לרצח ו/או התאבדות הנובעים מהייאוש מלזכות בקורטוב של צדק. הגיע הזמן שהחברה תיתן את דעתה לנושא הזה.

אין זה סוד שקיימת אפלייה מגדרית ע"י רשויות המדינה – הרווחה, המשטרה, בתי המשפט ומי לא – ומי שסובלים ממנה הם לרוב הגברים, כידוע, ולא הנשים, אבל אני מוכן להניח שגם נשים לפעמים מופלות לרעה – No Problem.

המקום אליו מתנקזת האפלייה, ובו ניתנת המכה האחרונה – שהיא לפעמים מכת-המוות, ולא כמטאפורה – הוא, כמובן, בית המשפט, אשר מכשיר את כל השרצים.

אכן, בכל משפט יש צד מפסיד וצד זוכה, אבל שופט אשר פוסק לטובת האחד ולרעת השני צריך לשכנע את המפסיד שהוא, השופט, אכן פעל בחריצות, במקצועיות, ביושר ובמצפון שלם – ולא בשרירות-לב, בזדון, משיקולים פסולים, או סתם מתוך רצון – אולי בלתי-מודע – לראות חיוך קל של הבעת-תודה על שפתיה של אישה צעירה.

על כך יאמרון במקומותינו - צדק שאינו נראה אינו צדק.

כאשר הצד המפסיד יוצא בתחושה – אמיתית או מדומה – שהפסדו במשפט לא נבע מסתם "טעות" שיפוטית, אלא מכך שהשופט מלכתחילה הפלה אותו לרעה – נפגע אמון הציבור בבתי המשפט, במיוחד כאשר הוא יוצא בתחושה כזאת גם מערכאת-הערעור (ומשום כך גם ספגה הגב' בייניש נעל בשבוע שעבר בפרצופה).

והלא תגידו: כל מי שמפסיד יוצא בתחושה כזאת, אבל זה ממש חסר-שחר.

כאשר השופט פוסק לרעת צד במשפט, בלי הנמקה ראוייה, בלי להתייחס לטענותיו של אותו הצד, או – גרוע מכך – כאשר הוא, בפסק-הדין, שם בפיו של אותו בעל-דין טענה מטופשת (שהוא לא טען), כדי שיהיה לו, לשופט, מה "להדוף" – זה סימן מובהק לחוסר-יושר, ואפלייה פסולה;

כאשר השופט, בזמן הדיון, עוזר לצד אחד, ונותן לו רעיונות, ומאידך הוא מכביד על הצד האחר, ומונע ממנו את האפשרות להעיד חופשי, להביא ראיות נוספות או להציג טיעון מסודר – גם זה מעיד שהמשחק מכור-מלכתחילה.

(ע"ע "השופטת הנוקמת")

ואלה רק דוגמאות לתרבות-שפיטה קלוקלת, ולשפיטה עויינת ומפלה.

כאשר זה קורה, מערכת המשפט מאבדת את אמון הציבור, אבל במדינת ישראל למערכת המשפט זה לא אכפת, ולפעמים – כך נראה – השופטים דווקא מעוניינים שהצד המפסיד ייצא בהרגשה רעה ועם טעם מר בפה – אולי כדי להוציא לו את החשק להמשיך ולהתדיין, ואולי מטעמים אחרים.

כאשר אדם יוצא בהרגשה כזאת, אחרי שמיצה את כל ההליכים, הוא נמצא במצב של ייאוש, ומי שנמצא במצב של ייאוש מחיפוש הצדק, אך טבעי הדבר – "טבעי" אמרתי, ולא "מוצדק" – שהוא יפנה לצעדים של ייאוש: אלימות כלפי אחרים – עד כדי רצח, ואלימות כלפי עצמו – עד כדי התאבדות.

ולפעמים זה גם-וגם – גם רצח וגם התאבדות – ואז תיק-החקירה נסגר בנימוק ש"העבריין מת", וזה "מאפס" את הטרגדיה ... עד לפעם הבאה ("וחוזר חלילה, ושוב בלי הרף").

צעדי-ייאוש כאלה מוכרים גם בתחומים אחרים, כגון בהוצאה-לפועל, אבל בסכסוך משפטי "רגיל" – נניח מול הבנק – המרכיב הרגשי ממלא תפקיד שולי, אם בכלל, ואילו בסכסוכים בתוך המשפחה המרכיב הרגשי חזק בהרבה, והצד המפסיד יוצא גם בהרגשת-עלבון: לא רק שהשכיבו אותו על הקרשים, אלא גם ירקו עליו ובעטו בו.

לפעמים עלבונו של הצד המפסיד מתבטא בהערות-אגב משפילות אשר אינן נחוצות להכרעה בהליך המשפטי, ולפעמים הוא מתבטא בצורה אחרת, אבל עלבון הוא עלבון, ייאוש הוא ייאוש – והעלבון מזין את הייאוש.

לא, לא כל מקרה של ייאוש גורר אחריו צעדים של ייאוש. אבל גם אם רק אחד מאלף מקרי ייאוש מגיע לכדי רצח ו/או התאבדות – לדעתי הרבה יותר – הרי גם המקרה היחיד הזה הוא מקרה אחד יותר מדי.

את מי אפשר להאשים במקרה כזה? הכי קל להאשים זה את הגבר המכה (או הרוצח), אשר "לקח את החוק לידיים", ולפטור מכל-וכל את האישה המכה (או הרוצחת), אשר "בעלה הביא אותה לידי כך".

אני לא אומר שרק הרשויות, כולל בתי המשפט, הם הגורמים העיקריים לאלימות במשפחה. אני מוכן לקבל שהם רק הגורמים ה"שוליים", אבל זאת בדיוק הבעייה. זה בדיוק הקש אשר שובר את גב הגמל, ושלא יבלבלו לנו את המוח על "הפרה-דיספוזציה הגנטית" של הבעל המכה.

יכול להיות שלבעל המכה – אפילו לכל הבעלים המכים – ישנה פרה-דיספוזיציה "גנטית" למעשי אלימות, אבל את הפרה-דיספוזיציה הגנטית אי אפשר לשנות (ולרוב גם אי אפשר לחזותה מתחת לחופה), ואילו את הפרה-דיספוזיציה של הרשויות אפשר גם אפשר לשנות.

זו בדיוק תרומתן ה"שולית" של הרשויות, אותה תרומה ההופכת מאוכזב למתוסכל, מתוסכל למיואש, מיואש לאלים, אלים לרוצח ו/או מתאבד.

אני קורא, איפוא, להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, אשר תחקור את נושא תרומתן השולית של רשויות המדינה (בתי המשפט, רשויות הרווחה, המשטרה ואחרות) לסבל ואלימות במשפחות הנמצאות במצב של פירוד או בהליכי גירושין.

כן, אני צופה התנגדויות, בעיקר של מערכת המשפט וחסידיה השוטים, בנוסח איך אדוני מעז להטיל בנו דופי!

שלוש, לפחות, הן התשובות להתנגדויותיהם של אלה:

האחת: אתם עצמכם כבר מכירים בכך שהציבור מאבד את אמונו בכם, ושאבדן האמון הציבורי מדאיג גם אתכם, והשאלה היא עד כמה משפיע אבדן-האמון בעשיית הצדק על נטילת החוק לידיים, על ידי אלה שהגיעו למצב ייאוש בגלל אבדן-האמון הזה.

השנייה: אם אתם משוכנעים בכך שאין בכם דופי – זו הזדמנות-פז לכם לשקם את אמון הציבור. בואו לוועדה, והגנו על עצמכם.

והשלישית: אם אתם טוענים שאפילו תרומה שולית אין לכם בנושא הזה, אזי או שאתם תלושים מהמציאות, או שאתם, תסלחו לי, פשוט משקרים במצח נחושה.

תגובות (0)

הרשמה לאשכול תגובות זה

הצג/הסתר תגובות

הצג/הסתר טופס תגובה

כותרת
תגובה	הקטן | הגדל
שם
דוא"ל
העתק תווים מוצגים
הרשמה בדואר (חברים רשומים בלבד)
	הוסף תגובה