2. כללים לכתיבת חוות דעת מקצועית.

3. הפסיכולוג הקליני בבית המשפט: כיצד לשרוד חקירה נגדית?

 

הערכת מסוגלות הורית בהחלטה לגבי משמורת ילדים: מקומו של הפסיכולוג הקליני

פורסם בכתב העת "פסיכולוגיה", גיליון 8, 1999, עמ' 34-39

 

משה אלמגור

אוניברסיטת חיפה

 

תמצית

הערכת מסוגלות הורית היא אחד הנושאים הקשים ביותר בהם עוסק הפסיכולוג הקליני. הבעייתיות הרבה קשורה קודם כל לצורך להיות שותף ל"משפט שלמה", להחלטה למי תינתן החזקה על הילד. הקושי הרב נובע מעצם ההגדרה הלא ברורה של הקריטריון למסוגלות הורית, הקשיים הפסיכומטריים והאתיים הקשורים בשימוש במבחנים הקיימים, נסיבות ההחלטה (פרידה, מצוקה, מאבק בין הורים, מאבק משפטי, וכו'). בנוסף, נראה כי הערכה מתאימה של תפקוד המערכת המשפחתית מצריכה ידע בתיאוריות משפחתיות ובתיאוריות של התפתחות הילד בעוד שדרך ההערכה המקובלת מוטה לכיוון האינדיבידואלי. הערכת הכותב היא כי, פרט למקרים קיצוניים, אין לפסיכולוג יכולת לסייע לבית המשפט באופן מקצועי ואתי על ידי שימוש בכלים הקיימים. הכותב ממליץ על שימוש בצוות רב מקצועי והסתמכות על מידע לא-מבחני לצורך הערכת היכולת ההורית. במאמר נדונות שאלות אלו וניתנות המלצות כלליות וספציפיות להתמודדות עם שאלה זו.

 

הערכת מסוגלות הורית בהחלטה לגבי משמורת ילדים: מקומו של הפסיכולוג הקליני

על אף העלייה המתמדת בשיעור הגירושין, אין הדבר מפחית מקסמו וממקומו של מוסד הנישואין. אחת החוויות המשמעותיות ביותר הנקשרות למוסד זה, פרט לחוויית הזוגיות והביטחון הקשורים בה, היא חוויית ההורות. זו אחת החוויות הבסיסיות של בני הזוג. הורות היא זכות מכוח הבחירה להיות הורה, אך חובה מכוח ההכרח לדאוג ולשמור על צורכי הילד (ראה, סעדיה, 1992).

כאשר המערכת הזוגית עומדת לפני פרוק ולזוג יש ילדים, עולה באופן טבעי השאלה אצל מי יישארו הילדים לאחר פרידת ההורים? להחלטה זו יש משמעויות רגשיות, כלכליות וחברתיות רבות. הניתוק הפיזי עלול להיות קשה ביותר להורים ולילדים, ולהחלטה באשר לגירושין ופרידה עלולות להיות השלכות לגבי הדימוי העצמי, ההורי והחברתי, ולגבי המעמד החברתי של ההורים וילדיהם. שאלת המשמורת לילד מתייחסת באופן ספציפי ליכולתו של כל אחד מבני הזוג לשמש כהורה מתאים לילד והדגש הוא על מסוגלותם של ההורים לענות על צרכיו של הילד.

רצונו של ההורה להחזיק בילד נובע, קודם כל, מאהבה לילד ורצון לספק לו סביבה אוהבת, אך לעתים מהווה המשמורת על הילד מעין פיצוי על אובדן הקשר הזוגי, פתרון לבדידות, וכמכשיר למלחמה בבן/בת הזוג ממנו עומדים להיפרד. גורמים אלו מקשים ביותר על ההחלטה לגבי המשמורת ומצריכים, לעתים, התערבות של צד שלישי (בית המשפט, מטפל, שירותי רווחה, וכו').

מי ראוי להחזיק בילד?

סקירה היסטורית קצרה מעלה כי נושא החזקת הילד עבר גלגולים במהלך השנים. לפי החוק הרומי והחוק האנגלי, עד לתחילת המאה ה- 19, המשמורת על הילד במקרה של גירושין או פרידה עברה אוטומטית לאב שהיה הגורם המפרנס והילד נחשב כרכושו (סעדיה, 1992 ; Howell and Toepke, 1984). בתקופה מאוחרת יותר, עם הצטרפות האישה למעגל הפרנסה והעלייה במעמדה, הועברה המשמורת לאישה באורח כמעט אוטומטי. הגישה השוויונית של ימינו הביאה לנטייה להשוואת מעמד ההורים בשאלת המשמורת (סעדיה, 1992 Howell and Toepke, 1984; ). נראה כי שאלת המשמורת קשורה בהתפתחויות כלכליות וחברתיות. שינויים אלו משפיעים על המעמד הכלכלי והחברתי של בני הזוג ומכאן גם על שאלת המשמורת. העלייה במעמדה הכלכלי והחברתי של האישה סייעו לגישה המעניקה לה את הזכות למשמורת.

גישה אחרת במידה מסוימת באה לידי ביטוי במשפט העברי. מאחורי גישה זו מסתתרת ההנחה כי כל הורה מוכשר לחנך את הילדים בני מינו (שיפמן, משפטים ה'). לפיכך, הכלל המסורתי לפיו פועל בית הדין הרבני הוא שילדים עד גיל שש נשארים בחזקת האם ומגיל שש ואילך הילדה נשארת עם האם והילד עובר לאב. אפשר להתווכח עם טענה זו (שאקי, 1983), אך לפחות היא מציבה כללים ברורים באשר לנושא המשמורת. יש לציין כי בשונה מהמשפט האזרחי (כפי שראינו לעיל), בית הדין הרבני מושפע יותר מהיבטים חינוכיים מאשר כלכליים.

נראה כי המגמה כיום בבתי המשפט בישראל היא להשאיר את החזקה בידי האם אלא אם כן הגיעו בני הזוג להסכמה אחרת ו/או ניתן להוכיח כי האם אינה כשירה להחזיק בילד. נושא זה הוא מורכב ביותר. בהמשך נראה כי יש מצבים בהם הבחירה היא קלה והעקרונות ברורים. אך ישנם מקרים רבים בהם שני ההורים נראים כשירים ומסוגלים להיות הורים, אך בשל קושי להגיע להחלטה משותפת, נדרש בית המשפט לקבל את ההחלטה עבור בני הזוג.

עיקרון טובת הילד

החלטה לגבי מי הוא ההורה המשמורן היא מההחלטות הקשות שצריך בית המשפט לקבל. העיקרון המדריך את בית המשפט בנושא קביעת הזכות למשמורת הוא עיקרון טובת הילד. עיקרון זה מודגש בכל הקשור להחלטות משפטיות המתייחסות לגורלם של ילדים. בפרשת ניר נ' ניר (פ"ד לה(1), 518) קבע בית המשפט העליון כי "…שומה על בית המשפט לבדוק, מיוזמתו הוא, בכל מקרה ומקרה טובת הילד מהי, ואין לו בהסתמכות על הנחה זו או אחרת ולפסוק על פיהן בלבד, ללא כל בדיקה נוספת"(עמ' 523).

המושג "טובת הילד" אינו מוגדר באופן ברור ולכן ניתן לפרשו בדרכים שונות. החוק האמריקאי (Uniform Marriage and Divorce Act #402,9A U.L.A. 561, 1987) השכיח בהרבה מדינות דורש התייחסות לכל האלמנטים הרלבנטיים כולל: (1) משאלות ההורים לגבי החזקת הילדים, (2) משאלות הילד, (3) הקשר בין הילד להוריו, אחיו ואחרים משמעותיים בחייו העלולים להשפיע על טובתו, (4) הסתגלות הילד לבית, לבית הספר, ולקהילה, ו- (5) הבריאות הנפשית והפיזית של כל המעורבים. טובת הילד, אם כך, הינו מושג מורכב ביותר הכולל שיקולים בדבר מסוגלות ההורים לטפל בילד, ותנאי החיים הצפויים לילד מבחינה כלכלית, רגשית, תרבותית, דתית, וכו'. טובתו של הילד פורשה כזכותו של הילד לבית אוהב, יציב המאפשר אחזקתו, חינוכו, וקשר מתמשך עם ההורה שאינו בעל המשמורת בילד (Howell and Toepke, 1984). אנה פרויד (1965) הציעה שלושה תנאים אשר עשויים לשמש בקריטריון לקביעת טובתו של הילד: א. הצורך ברגש, ב. הצורך בגרייה, והצורך בהמשכיות. Ackerman & Kane (1993) מדברים על כך שיש למקם את הילד אצל "ההורה הפסיכולוגי". הורה זה מוגדר כהורה או האדם המספק לילד המשכיות ביחסים בסביבה יציבה. הגדרה זו מבוססת על העיקרון של "האלטרנטיבה הפחות הרסנית" לילד. משמע, התנאי המינימלי להבטחת טובתו של הילד (ראה גם Goldstein, Solnit, Goldstein, & Freud, 1996). מונח זה מניח כי הילד זקוק להורה אחד שיהווה דמות היקשרות עבורו (Melton, Petrila, Poythress, & Slobogin, 1997). גישה זו מדגישה את הנושא של משמורת יחידה. קביעת משמורת יחידה עלולה להביא לכך, גם לטענתם של בלנק ואליצור (1991), " כי השאלה אינה מי ההורה הטוב … אלא מיהו ההורה הרע" (עמ' 24). הדין העברי וגם הדין האנגלי והאמריקאי (שפירא, משפטים ד'), Chasin and Gruenbaum (1981) ו- Ackerman and Kane (1993) מדגישים את הגורמים הבאים:

1. עמדה חיובית כלפי ההורה שאין לו משמורת.

2. יכולת לשמור על המשכיות בקשריו של הילד עם חבריו, קרובי ובית הספר.

3. כישורי הורות (אמפטיה, תקשורת, היכרות עם צרכיו ואורח חייו של הילד, משמעת ויכולת להדריך את הילד).

4. טיפול הומני בילד.

5. קשר לילד שאינו מבוסס על סיפוק צרכיו של ההורה.

6. הבריאות הנפשית והפיזית של ההורים,

7. גורמים אחרים הנראים רלבנטיים במקרה הספציפי.

נראה כי הגורם המרכזי בשאלת המסוגלות הוא היכולת להבטחת סביבה יציבה ומתמשכת מבחינה רגשית, כלכלית וחברתית לילד. שפירא (משפטים ד') וסעדיה (1992) מצטטים מספר פסקי דין מהמשפט האמריקאי התומכים בטיעון הרציפות וההמשכיות בקשר עם הילד. שאקי (1983) טוען כי מסוגלות ההורים, או כפי שהוא מתבטא "חובת ההורים כלפי ילדיהם-מטריאלית ונפשית-רגשית כאחת. (עמ' 98)" היא בהמשכיות הקשר הרגשי כיוון שזו הערובה הטובה ביותר לטובת הילד, או שזו האלטרנטיבה הפחות הרסנית לילד. סביר להניח כי הגורמים הנוספים המוזכרים על ידי AckermanandKane (1993) ממלאים תפקיד רק במידה והם פוגעים בעיקרון הבטחת הסביבה היציבה לילד. צריך לשים לב כי גישת האלטרנטיבה הפחות הרסנית לילד, המחייבת הורה משמורן אחד, אינה בהכרח הגישה הרצויה ביותר עבור הילד. גישה זו היא גישת המשמורת המשותפת ((Joint Custody שאליה אתייחס בהמשך.

נושא טובתו של הילד מוגדר יותר לפי יכולתם של ההורים לענות על צרכיו של הילד כפי שהחברה מבינה אותם ואין דגש על הערכת צרכיו של הילד הספציפי. גישה זו עלולה להיות שנויה במחלוקת. חלק מהחוקרים רואים בהתייחסות לצרכים ההתפתחותיים של הילד אלמנט חשוב בהערכת המסוגלות (Stahl, 1994). הכותב אינו רואה זאת כך והסיבות לכך מוזכרות בדיון לגבי התחשבות במשאלותיו של הילד ומידת ארעיותה של התייחסותו. הערכת צרכיו ההתפתחותיים של הילד, גם אם אינה קריטית לגבי קביעת המסוגלות ההורית הנה חיונית להערכת מצבו של הילד מבחינה רגשית והתפתחותית והצעדים שיש לנקוט (לאחר או אפילו במהלך התהליך המשפטי) בכדי לעזור לילד להתגבר על קשיים ראשוניים (כמו לדוגמה: קשיי למידה, נכות פיזית) ומשניים (פיגור אקדמי, בעיות חברתיות ורגשיות) הקשורים בתהליך הגירושין. יש לזכור כי קשיים ראשוניים עלולים, ואף בדרך כלל, מחמירים בהתאמה לקושיים בנישואין ובתהליך הגירושין. החמרה זו עלולה להביא לכך שהטיפול בבעיות הראשוניות בתקופת משבר זו עלול להיות מאוד בעייתי בשל ה- overlay של הקשיים המשניים.

תנאים נוספים לקביעת זכות ההחזקה בילד

אופן קביעת ההורה שלו תינתן המשמורת מורכב מהיבטים פורמליים (מין ההורה וגילו של הילד) ומהיבטים הנגזרים מהגדרת טובתו של הילד. באשר לנושא מינו של ההורה ראינו קודם (שיפמן, משפטים ה') כי המשמורת קשורה במינו של ההורה. ההנחה הבסיסית במשפט העברי היא כי האם היא ההורה היותר מתאים כשמדובר בילדים בגי הרך (0-6), ומקובל שכך הוא המצב גם בגילאים מבוגרים יותר אלא אם הוכח שאין האם כשירה לשמש הורה לילד.

יכולתו הכלכלית של ההורה, כפי שבאה לידי ביטוי ביכולת השתכרות, תנאי מגורים וכו', עשויה לשמש גם היא כקריטריון למסוגלות, אבל במידה פחותה כיוון שבית המשפט יכול לחייב את הצד החזק מבחינה כלכלית לתמוך בצד החלש יותר במטרה לשמור על רמת חייהם של הילדים.

מעבר לנושאים אלונראה כי על ההורה להיות יציב מבחינה רגשית, בעל יכולת אמפטית, אוהב, הרוצה להחזיק בילדו ובריא מבחינה נפשית. הגדרה זו של מסוגלות הינה

כללית ומעורפלת מבחינה פסיכולוגית. האם ההורה הסובל מדיכאון כרוני מסוגל לטפל טוב יותר בילד מהורה הסובל מהפרעת חרדה כללית? האם היות ההורה מאובחן כסובל מפסיכוזה והנמצא ברמיסיה משמעותה חוסר מסוגלות לטפל בילדיו? עובדות בסיסיות המוכרות לנו בפסיכופתולוגיה מלמדות אותנו כי גם אדם המאובחן כסובל מהפרעת חשיבה ו/או הפרעת מצב רוח קשה אינו סובל מהפרעה זו באופן רצוף על פני תקופת זמן ארוכה ביותר. ישנן תקופות (Active Phase) שבהן השיפוט לקוי ביותר ואפשר לשאול לגבי מידת הנזק שעלול להיגרם לילד. דומה הדבר להורה הסובל ממחלה רפואית כרונית ו/או אקוטית, ו/או טרמינלית. האם שאלת המסוגלות עומדת במקרה כזה? היעלה מישהו בדעתו לשלול חזקה על בסיס זה? כמו-כן יש לזכור כי חוק האימוץ המוזכר למעלה מאפשר הענקת משמורת גם להורה הסובל ממחלת נפש קשה, אשר ניתנת לטיפול.

המשתנים שתוארו לעיל ואחרים כמו היכולת לגרות את הילד, יציבות רגשית וביטחון רגשי (Ackerman & Kane, 1993) מתארים דמות הורה אידיאלי שספק אם יש כמוהו במציאות היומיומית (בלנק ואליצור, 1991). נראה כי הניסיון לחפש את ההורה המושלם הוא תוצאה של רגשות אשמה כלפי הילד של החברה אשר "נכשלה" בדאגה לילד (הנישואין מבחינה דתית הם נישואין לתמיד והגירושין הם בבחינת כישלון. בין השאר, כישלון ביכולת להבטיח את ההמשכיות המשפחתית לילד) ומכאן הצורך לפצותו על ידי ניסיון להבטיח הורות אידיאלית.

האם לשאול את הילד?

כחלק מהניסיון להעריך את טובתו ולפצותו עלול בית המשפט ו/או שלוחיו אנשי המקצוע לפנות אל הילד ולשאול לדעתו באשר למשמורת (ראה את ה- Uniform Marriage and Divorce Act #402,9A U.L.A. 561, 1987 המוזכר למעלה). שיתוף הילד בהחלטה הוא צעד שעלולות להיות לו משמעויות שליליות מבחינת רווחתו של הילד וקשריו עם הוריו בטווח הקצר והארוך. יש לזכור כי, שלא כמבוגרים, ילדים יכולים לשנות דעתם בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים, בהתייחס ליכולתם לדחות סיפוקים ולשאת תסכול, לציפיות שלהם מהוריהם באשר לצורכיהם המיידיים וכו' (Goldstein, Solnit, Goldstein, & Freud, 1996). Bricklin (1984) טוען כי אין סיבה להסתמך על הערכת רצונו של הילד באשר זו אינה יציבה ועלולה/עשויה להשתנות עם השינוי בתפיסתו של הילד את הסיטואציה. יש אפשרות שראייתו של הילד את מערכת היחסים בין הוריו ויחסם אליו אינה משקפת את מורכבות מערכת היחסים בין ההורים ובינם לבינו כמו במקרה של הסתה. הילד נחשף בדרך כלל לצד מסוים (בדרך כלל, של ההורה עמו חיים ביומיום) של מערכת היחסים ואינו יכול לראות את מורכבותה של המערכת ולכן דעתו עלולה להיות לא מתאימה. בנוסף, יש להדגיש כי מערכת יחסים עוינת וסוערת בין ההורים בתקופת הגירושין עלולה להיות גורם משמעותי בהתייחסותו של הילד להוריו, אך מסתבר כי אינה בהכרח קשורה למצבו הנפשי של הילד. Wolman & Taylor (1991) מצאו כי ילדים שתהליך הגירושין של הוריהם היה סוער, קשה וממושך היו במצב נפשי טוב יותר מילדים שתהליך הגירושין של הוריהם היה שקט ותרבותי. ממצא זה מחזק את הניסיון הקליני ומלמד על הצורך לנתק את הילד מתהליך הגירושין. התחשבות בעמדת הילד בנושא זה עלולה להביא למצב בו הוא מתבקש לבחור בין ההורים. לצעד זה עלולות להיות משמעויות מבחינת תפיסת האחריות של הילד לגירושין, ולהעדפת הורה אחד על משנהו. מעורבות זו עלולה להיות טראומטית מבחינת הילד כמו גם מבחינת הוריו. ההורה שאינו נבחר עלול לחוש כעס ואכזבה כמו הכרת התודה של ההורה שנבחר. במקרה הראשון היחס לילד עלול להיות שלילי ובמקרה האחרון ניתנת לילד עמדת כוח במעמדו מול ההורה אשר עלולות להיות לה השפעות שליליות מבחינת הסמכות ההורית והיכולת לשים גבולות. בכל מקרה יש אפשרות שאפילו אם הילד לא הרגיש אחריות למצב היחסים בין ההורים עד כה, בוודאי יחוש בה לאחר מכן (ראה, Chasin and Gruenbaum, 1981).

עם זאת, נראה שההתחשבות בדעתו של הילד תלויה בגילו. שאקי (1983) עושה הבחנה בין ארבע קטיגוריות גיל לצורך התייחסות לדעתו של הילד בשאלת המשמורת:

1. מלידה- שש "חזקת הגיל הרך", המשמורת אצל האם אם אין סיבה אחרת, כפוף לשיקול טובת הילד.

2. 6 – 10-12 תקופת ביניים, שוויון בין ההורים ואין התייחסות לרצון ו/או העדפותיו של הילד.

3. 10-12 – 14-16 התחשבות ברצון הילד, בית המשפט מתחשב בהעדפותיו של הילד. (יש לצין עם זאת כי לפי המשפט האנגלי מתחשבים ברצונו של הנער החל מגיל 14 ובזה של

4. 14-16 – 18 שיקול הדעת של הקטין, בית המשפט אינו כופה על הילד את ההורה.

לפי הכלל הנ"ל אין התחשבות ברצונו של הילד עד לגיל 10 לערך. הניסיון הקליני מלמד כי יש להימנע ככל האפשר מהזדקקות לדעתו של הילד ורצוי מאוד להשאירו מחוץ למעגל קבלת ההחלטות בכל גיל שהוא. Lampel (1996) טוענת כי לילדים יש נטייה גוברת "לקחת צד" ככל שמערכת היחסים בין ההורים נוטה להיות יותר קונפליקטואלית. סביר להניח כי במצב זה קיים גם לחץ גדול יותר מצד ההורים על הילד/ים לגלות נאמנות להורה מסוים הנתפס כיותר רגשני, מסוגל לפתור בעיות וחברותי (בדרך כלל, ההורה המחזיק בילד) (Lampel, 1996). יחד עם זאת ברור הוא שהיכולת לכפות החלטה על הילד נעשית מוגבלת יותר ככל שהוא מבוגר יותר. מעניין לראות כי בסקר שנערך בארה"ב ב- 1986 ע"י Keilin and Bloom נמצא כי מרבית הפסיכולוגים ראו בהתחשבות בדעתו של הנער/ה בגיל 15 כגורם עיקרי בקביעת החלטת המשמורן, אך בסקר דומה משנת 1997 (Ackerman and Ackerman) ירד משקלו של גורם זה מהמקום הראשון למקום השביעי בחשיבותו ברשימת גורמי ההחלטה לגבי משמורת משותפת. הסיכום של החוקרים האחרונים היה כי אפשר להתחשב בדעת הילד מגיל 15 ואילך ורצוי להימנע מלהתחשב בדעתו של הילד מתחת לגיל 10.

מתי נשללת הזכות להחזיק בילד?

הזכות למשמורת עלולה להימנע מהורה בתנאים מסוימים. תנאים אלו מופיעים בחוק הישראלי בהקשרים שונים. לפי חוק האימוץ אפשר לשלול זכות של הורות מהורה הנמנע רצונית מטיפול בילד, אך כאשר ההימנעות היא בלתי-רצונית (כמו במחלה או במאסר (מימון, 1994) אין נלקח הילד ממשמורת ההורה, אלא כשזה מתנגש עם טובת הילד (שאקי, 1983, עמ' 114). חוק האימוץ ( 1981, סעיף 13 (7)) מגדיר הורה שאינו מסוגל להחזיק בילדו: א. הורה המגלה התנהגות אכזרית או פוגעת כלפי הילד, פיזית, רגשית או מוסרית. ב. התנהגות או פגיעה בלתי מוסברת בבן זוגו או בהורה הילד. ג. הזנחה פיזית או רגשית של הילד. ד. הרשעה בדין על פשע וכליאה לתקופה ממושכת. ה. שימוש בסמים מסוכנים באופן הפוגע בתפקוד. ו. הפרעה נפשית שבעטיה אין סיכוי שההורה יוכל לדאוג לצורכי הילד. בחוק האימוץ (סעיף 13(7) מוכנס קריטריון מעניין באשר ליכולת הורית. בסעיף זה מדובר על עילה להכרזת ילד כבר אימוץ אם ההורה אינו מסוגל לטפל בו ואין תקווה שמצבו ישתנה בעתיד בעזרה טיפולית וכלכלית. בנוסף, נאמר בחוק הכשרות (סעיף 17) כי "באפוטרופסות לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין". לרוע המזל, אין בחוק הגדרה של מהי "מסירות הורית".

נראה כי במקרים קיצוניים שבהם אין ספק באשר לאי יכולתו של ההורה לדאוג לצרכיו של הילד, ההחלטה בשאלת המשמורת היא פשוטה יחסית. שונה המקרה בו אף אחד מההורים אינו עונה על הקריטריונים הנ"ל לאי מסוגלות הורית. במקרה זה עומד בית המשפט בפני החלטה קשה ביותר.

הפנייה למומחה

המגבלה לגבי שיתוף הילד בהחלטה מוסיפה לקשייו של בית המשפט בקביעת מי מההורים מסוגל יותר להחזיק בילד. שאקי (1983) טוען כי "הכרעה כזו [החזקת הילד] מכילה בהכרח, וברוב המקרים, יסודות של ניחוש ושל ניבוא, בדבר השאלה היכן מובטח לילד עתיד טוב ומאושר יותר. יסודות אלה משווים לתוצאה, במקרים רבים, אופי של מקריות, שהזמניות יפה לה, בהכרח" (עמ' 63). מוסיף שאקי (1983) ומסכם כי "המצב לגבי תקופות ה"רצון" וה"שיקול"… עלול לפעמים להתגלות כשרירותי, וכבלתי- ניתן לצפייה-מראש, אם לא יתערב המחוקק כדי להטיל חובה על בתי המשפט לשמוע חוות דעת של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחכים ומומחים אחרים, בטרם הם מחליטים על "רצונו" ועל "שיקול דעתו" של קטין, בסוגיית המשמורת" (עמ' 82). אומר שפירא " ברי כי שופטים…. חייבים לשאוב מהידע והניסיון של אלה שמקצועם בכך."(עמ' 298). שאלה זו קשה ביותר ולכן פונה בית המשפט לעזרתו של המומחה שבאמצעות כישוריו המקצועיים יוכל לעזור להכריע בשאלה זו.

בעיית הקריטריון להערכת מסוגלות הורית

כאשר הפסיכולוג הקליני מתבקש לעזור לבית המשפט בנושא זה, עליו לבחון את שאלת המסוגלות לאור הקריטריון שמספק לו בית המשפט מחד והכלים שבהם הוא יכול להשתמש לצורך הערכתו מאידך. כבר עמדנו על כך שהקריטריון למסוגלות הורית הוא מורכב וקשה ביותר לתרגום למונחים אופרציונליים שיאפשרו הערכה מתאימה שלו. כאשר נדרשת בחירה בין הורים שאינם עונים לתנאים הקיצוניים של חוסר מסוגלות קשה ההחלטה שבעתיים.

בעיית הקריטריון היא קריטית. כאשר הקריטריון אינו מוגדר בצורה בהירה יש קושי בהתאמה, פיתוח ושימוש בכלים הערכתיים, בין אם קיימים ובין אם ייעודיים למטרה ספציפית זו. הקושי מחמיר כאשר גם קריטריונים אובייקטיביים (המשכיות מבחינה פיזית וכלכלית, האכלה, שמירה, לבוש, היגיינה, וכו') אינם רלבנטיים כמו במקרה ששני ההורים עונים עליהם. בית המשפט מטיל אחריות על אנשי המקצוע, אך לא מספק להם הנחיות (קריטריון) ברורות שאותן יוכלו להעריך באמצעות הכלים העומדים לרשותם. כיוון שכך, משתמש הפסיכולוג הקליני בכלים המקובלים אשר כוללים ניסיון קליני רלבנטי בהערכות דומות ושימוש באמצעי איבחון והערכה כמו ראיון קליני ומבחני אישיות. כלים אלו נועדו לעזור לפסיכולוג להעריך את האדם מבחינת תכונות אישיות, יכולת אינטלקטואלית ורגשית, תהליכי חשיבה ושיפוט מציאות, יחסים וכישורים בין-אישיים.

כאשר אנו בוחנים, באופן כללי, כלים אלו לעומת ההנחיות והכללים המתייחסים למסוגלות הורית, אנו יכולים לראות את הפוטנציאל הבעייתי של שימוש זה. עלינו לזכור כי הפסיכולוג מתבקש לנבא מצב עתידי השונה משמעותית מהמצב הנוכחי. מערכת היחסים בין בני הזוג קודם לפרידה/גירושין ומידת שיתוף הפעולה בגידול ובטיפול בילדים אינה דומה ואינה יכולה, לכן, לנבא, במרביתם המכרעת של המקרים, את ההתייחסות לילדים לאחר הגירושין. מערכת הקדם-פרידתית מושתתת על מערכת היחסים וחלוקת התפקידים בין בני הזוג כפי שהתפתחה במהלך החיים המשותפים וכמענה לצרכים השונים של בני הזוג (Nichols and Schwartz, 1998). בנוסף, יש לזכור כי משפחות בתהליך גירושין הנזקקות להערכה פסיכולוגית הן משפחות שבהן לא הייתה הסכמה מוקדמת בין ההורים על משמורת הילדים ובית המשפט מבקש הערכה פסיכולוגית. משפחות אלו נתונות ברמה גבוהה של קונפליקט ומצוקה (Halikias, 1994) אשר אינה משקפת בהכרח את היכולת הטבעית של ההורים ועלולים להשפיע על הביצוע בעת ההערכה הפסיכולוגית. מבחני הערכת האישיות כמדדים של תכונות ומבנים אישיותיים יציבים לאורך זמן עשויים לספק מידע רלבנטי באשר להערכת אישיות ההורים במידה והם אינם רגישים לשינויים מצביים. כל זאת בהנחה שהכלים והשימוש בהם עומדים בסטנדרטים המקצועיים המקובלים.

בעיות אתיות בהערכה

לכאורה, הנחת ההקפדה על הסטנדרטים המקצועיים היא מובנת מאליה ואינה דורשת התייחסות מיוחדת. לרוע המזל, נראה שהמצב בפועל אינו כפי שהיינו רוצים לראותו. כאשר בודקים את שיעור התלונות לגבי התנהגות לא אתית של פסיכולוגים בארה"ב בנושא הערכת מסוגלות הורית, מוצאים כי השיעור נע בין 7% ל- 10% (Glassman, 1998). בישראל המצב מורכב יותר בשל היעדר מודעות והתייחסות נאותה לנושא (צדיק, 1998). למרות שמטרת הערכת מסוגלות הורית היא לכאורה ברורה, קביעת ההורה המשמורן המתאים יותר מבחינת צרכיו של הילד, אין עדיין הסכמה על אופי ההערכה ותפקיד המבחנים הפסיכולוגיים בתהליך (Lee, Beauregard, & Hunsley, 1998).

הגדרת בחירת הכלים והשימוש בהם מכוסה בהצעה לקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (1999). קוד זה נשען על הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית (APA, 1997) ובו נאמר כי:

"עיקרון א'-מיומנות

על הפסיכולוגים לשאוף לשמירה על סטנדרטים גבוהים של מיומנות מקצועית בעבודתם, תוך הכרה בגבולות יכולותיהם הספציפיות ובמגבלות ניסיונם… בתחומים בהם טרם גובשו סטנדרטים מקצועיים מוכרים, יפעילו הפסיכולוגים שיקול דעת וינקטו אמצעי זהירות הולמים על מנת להגן על רווחת לקוחותיהם. עליהם להקפיד על התעדכנות בידע מדעי ומקצועי רלוונטי…(עמ' 2)".

ובאופן ספציפי לגבי השימוש במבחנים לאוכלוסיות ספציפיות אומרת ההצעה לקוד האתי (1999):

"3.4 שימוש באבחון כללי ועם אוכלוסייה ספציפית

א. על הפסיכולוגים המבצעים מבחנים, נותנים ציונים ומפרשים אותם, להכיר את המהימנות, התקפות והסטנדרטיזציה של הכלים בהם הם משתמשים, וכן להשלכות של השימוש בהם.

ב. על הפסיכולוגים להבהיר את גבולות הוודאות של אבחנות, ניבויים או המלצות הניתנות לגבי נבדקים.(עמ' 7)".

כאשר מדובר בהערכה לצורכי סיוע לבית המשפט, מחויב הפסיכולוג להראות גישה מקצועית זהירה אפילו יותר מהתפקוד הרגיל שלו (APA, 1997). Melton et al. (1997) מדגישים את ההבדל בין עבודתו של הפסיכולוג הקליני בבית המשפט לבין עבודתו כמטפל מבחינת ההתייחסות ללקוח לא כמטופל, סוג ומקורות המידע הנדרשים ומידת שיתוף הפעולה והאוטונומיות של הלקוח מול בית המשפט והפסיכולוג. לרוע המזל, הצעת הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (1999) לא מתייחסת לנקודה זו באופן מיוחד. אי לכך אביא את התייחסות הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית המתייחס לנקודה זו באופן ספציפי (APA, 1997).

"7. Forensic Activities

7.02 Forensic Assessments.

(a) Psychologists’ forensic assessment, recommendations, and reports are based on information and techniques … sufficient to provide appropriate substantiation for their findings.

(b) When, despite reasonable efforts, such an examination is not feasible, psychologists clarify the impact of their limited information on the reliability and validity of their reports and testimony, and they appropriately limit the nature and extent of their conclusions and recommendations. (P. 18)".

רמה מקצועית גבוהה הנשענת על ידע נרחב ובסיס מחקרי איתן בתחום השימוש במבחנים היא המאפיין הייחודי של הפסיכולוג הקליני. כאשר בית המשפט נזקק לשירותו של הפסיכולוג הקליני, מיומנות זו היא אחת הסיבות לכך. מומחיותו הרלבנטית של הפסיכולוג הקליני באה לידי ביטוי בשלושה מישורים מקצועיים: א ידע תיאורטי ומחקרי המאפשר לפסיכולוג להעריך בצורה מעמיקה את הסיטואציה (Bricklin, 1995). ב. שימוש במבחנים להערכת אישיות, יכולת אינטלקטואלית, והערכה נאורופסיכולוגית, ו-ג. ניסיון קליני רלבנטי המבוסס על מגע עם אוכלוסיית מטופלים רלבנטית המאפשר לפסיכולוג הקליני להבין את המאפיינים של אותה אוכלוסייה.

אמצעי ההערכה המקובלים ואפשרות יישומם להערכת מסוגלות הורית

קודם שנבדוק את השימוש בכלים הפסיכולוגיים למטרה הספציפית של הערכת מסוגלות הורית, כדאי היה לראות באלו כלים משתמשים הפסיכולוגים הקליניים בדרך-כלל, האם כלים אלו עומדים בסטנדרטים המקצועיים המקובלים, מידת התאמתם לשימוש בישראל, ויכולתם לשמש לצורך הספציפי של הערכת מסוגלות הורית. כלים אלו כוללים בדרך-כלל ריאיון, מבחני אינטליגנציה (לדוגמה, WAIS-R), מבחנים השלכתיים (רורשאך, ט.א.ט, בנדר-גשטלט, השלמת משפטים, וציורים) ומבחני אישיות אובייקטיביים (לדוגמה, MMPI-2).

הקריטריון להערכת יעילות השימוש בכלים פסיכולוגיים כולל כמה מרכיבים בסיסיים: א. תקפות. ב. מהימנות (בעיקר מהימנות בין שופטים ובין מצייננים) . ג. העברה וצינון סטנדרטיים, ד. תיקנון (סטנדרטיזציה) ונורמות מקומיות. מטרת התיקנון היא לבדוק את התפלגות הציונים לגבי אוכלוסיית המטרה לגביה ייעשה שימוש במבחן הספציפי. על בסיס ההתפלגות הזו יחושבו הנורמות אשר יאפשר להעריך את ציונו של הנבדק ביחס לקבוצה המתאימה לו מבחינת גיל, מין, מוצא, השכלה, או כל משתנה אחר הרלבנטי לאותה אוכלוסייה. נראה לי שאין צורך להרחיב על מושגים אלו במסגרת המאמר הנוכחי כיוון שהם אבני היסוד בחינוכו של כל פסיכולוג[1] . השימוש בכלי פסיכולוגי שאינו עונה על הקריטריונים הנ"ל הוא מוגבל ביותר ואין אפשרות להסתמך על ממצאיו באופן החלטי.