אבי התינוק המנוח, תבע בתיק עיזבונות, 2320/05, כי יינתן צו ירושה, על פיו, יוכרז, כי הוא היורש הבלעדי, של בנו המנוח. אם התינוק אשר הרגה אותו, הגישה התנגדות למתן צו הירושה. לדברי האב, האם, פסולה לרשת את בנה התינוק, לאור הוראת סעיף 5(א)1 לחוק הירושה, הפוסל מלרשום יורש "מי שהורשע כי גרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו". לדברי האב, האם הורשעה כי גרמה במתכוון למותו של בנה המנוח, ולפיכך, היא פסולה מלרשת אותו.

עוד התברר מפסק הדין, כי האם, כאשר הרגה את בנה התינוק בן ארבעה החודשים, עשתה כן, בהיותה במצב נפשי קשה. האב, התריע בפני כל הגורמים על מצבה הנפשי, אך לא היה איש אשר האזין לו וחמור מכך, איש לא פעל דיו, על-מנת לאשפז את האישה ולמנוע את ההרג הנתעב של התינוק - בנה.

בפסק הדין, מציגה כבוד השופטת, ניתוח של הדין, על פיו היא טוענת, כי מי שגרם למוות במתכוון, אינו זכאי ליהנות מן הירושה. אך, במידה והמוות לא נגרם במתכוון, אזי לגורם המוות, יש זכות לרשת את מי שהרג.

אך האם הרגה את תינוקה במתכוון.

בפסק הדין, מתואר הלך רוחה של האישה, אשר הוביל אותה להמתת בנה התינוק. הדברים נקשרו בחייה הקשים של אישה, אשר ניסתה כבר בעבר להתאבד ואשר בקשתו של בעלה להתגרש ממנה, היוותה טריגר משמעותי, לדרדור מצבה הנפשי. עוד נאמר בפסק הדין, כי "מספר ימים לפני שהמערערת ביצעה את המעשה הנורא, פנה א' (הבעל י.ג.) למשטרה וביקש להגיש תלונה נגדה; הוא סיפר לשוטרים על התפרצויותיה של אשתו, על התנהגותה המוזרה, ועל איומיה להתאבד ולפגוע בסובבים אותה. הוא הביע את חששו כי המערערת תפגע בשני ילדיהם. השוטרים הפנו את א' לפסיכיאטר המטפל באשתו, ד"ר טל. לאחר שפגש במערערת, הביע ד"ר טל דעתו, כי היא אינה נראית שרויה במצב פסיכוטי, הגם שאפשר שהיא מפתחת מצב כזה."

כאמור, הפסיכיאטר המטפל, קבע, ימים ספורים לפני שהאם הרגה את בנה, כי האישה אינה שרויה במצב פסיכוטי.

המערערת ניסתה להתאשפז, אך נבצר ממנה לעשות כן באותו רגע. חמותה סירבה לטפל בתינוק ומשפחתה אף היא לא סייעה. האשפוז טרם סודר וסערת רוחה של האישה הלכה וגברה. התינוק החל לבכות, היא ניסתה לחנוק אותו בכרית ומשלא הצליחה, היא השליכה אותו מבעד לחלון דירתה בקומה השלישית. הוא נפל ומת.
mכבוד השופטת מירז, מצטטת מדברי כבוד השופטת דורנר, בפסק הדין, אשר דן בערעורה של האישה. על-פי דברי כבוד השופטת דורנר: "הנה כי כן מכלול הראיות, לרבות חוות-דעתו של ד"ר בן אפרים, מלמד כי המערערת המיתה את התינוק שעה שהיתה נתונה בלחץ נפשי חריף, שהביא אותה לבקש את אשפוזה המיידי, ומשלא נענתה ואף איתותיה לעזרת בני-משפחתה לא הועילו, הלחץ הנפשי, שהחריף בשל חרדתה שהתינוק יילקח ממנה, הפך לזעם הולך וגובר. על-רקע זה יש לראות במעשיה האקטיביים להמתת התינוק תגובה רגעית, בלתי-שקולה, המגבשת - בשל הבנתה את הפסול שבהתנהגותה ושליטתה החלקית ברצונה - כוונת קטילה ספונטאנית המספיקה להרשעה בהריגה. אך מכלול ראיות זה אינו מוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי המערערת "שקלה ועשתה" כנדרש בהחלטת הקטילה בעבירה של רצח. וכבוד השופטים ביניש וטירקל הצטרפו לדעתה של כבוד השופטת דורנר.

מכאן נראה, היכן שגתה כבוד השופטת מירז בניתוחה:

בבג"צ 9098/01 - ילנה גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-על 2004(4), 1390 ,עמ' 1414, נאמר כדלקמן: "בספרות המשווה ידועה הדוגמא הבאה: חוק ירושה קובע כי במות אדם יועבר רכושו לילדיו. אין באותו חוק ירושה כל הוראה - כפי שזו קיימת אצלנו (סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965) - לפיה בן הרוצח את אביו פסול מלרשת אותו. חרף זאת, מקובלת הגישה כי הבן-הרוצח אינו יורש (ראו H. Hart and A.M. Sacks, The Legal rocess: Basic roblems in the Making and Application of Law 68 (1994); R. Dworkin, Taking Rights Seriously 22 (1977); וכן שילה, "פסלות לרשת: מי שגרם במתכוון למותו של היורש", ספר אורי ידין - מאמרים לזכרו של אורי ידין 257 (כרך ב', תש"ן).

ביסוד גישה זו מונחת התפיסה כי את לשונו הכללית של חוק הירושה באשר ליורשים על-פי דין יש לפרש על-רקע עקרונות היסוד של השיטה. אחד מאותם עקרונות יסוד - המבוסס על עקרונות של יושר, צדק ומוסר - הוא זה כי אין ליתן לאדם ליהנות מפרי מעלליו ("הרצחת וגם ירשת", מלכים א', כא, יט). הלשון הרחבה מקבלת מובן מצומצם כדי להגשים את אחד מערכי היסוד של שיטת המשפט. בהתייחסו לגישה זו ציין המשנה לנשיא ש' לוין: "חוקים לא חוקקו בחלל ריק. הם מהווים חלק משיטה אינטגרטיבית הכוללת עקרונות יסוד. חזקה עליהם שהם חוקקו בגדר עקרונות אלה ושהם נועדו להגשימם... חזקה עליהם שהם פועלים כדי להגשים צדק ושוויון ושיישומם ימנע תוצאות שאינן מתיישבות עם תקנת הציבור. אחד מכללי תקנת הציבור הוא שלא ייצא החוטא נשכר" (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 154; להלן - פרשת פלוני).

בב"ש (ירושלים) 6808/04 - אלי פימשטיין נ' מדינת ישראל ואח' . תק-מח 2004(3), 6812 ,עמ' 6816, היה מדובר באב אשר רצח את בתו. שם נאמר כדלקמן: "אם היה מדובר בצעצוע או ציור של הילדה המנוחה, כי אז לא היה זכאי לבקש לקבלם, וזאת על-פי הוראות החוק הישראלי המפעיל את עקרונות "הרצחת וגם ירשת" בסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, אשר על פיו פסול לרשת את המוריש (במקרה שלנו הילדה), "מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש". במקרה דנן, הרשענו - פה אחד - את המבקש ברצח בתו הודיה ז"ל, ועל כן, אין הוא זכאי לבעלות לכל נכס או רכוש של בתו.

בעז' (חיפה) 3345/97 - נעראני אשרף (קטין) נ' בדארה נעראני תק-מח 99(1), 71, נאמר כדלקמן: "העובדות הרלוונטיות אינן שנויות במחלוקת. המתנגדת הורשעה בעבירות שונות וביניהן עבירה של סיוע להריגת המנוח לפי סעיף 32 + 298 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").

טענת המתנגדת היא כי למרות הרשעתה כאמור, עדיין זכאית היא לרשת את המנוח בהיותה אלמנתו. סע' 5(א)(1) לחוק הירושה קובע לאמור: "5א. אלה פסולים מלרשת את המוריש: 1. מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו."
ospaכפי שהראינו לעיל, המתנגדת לא הורשעה בעבירת רצח או בסיוע לעבירת רצח. השאלה היא: האם עקב הרשעת המתנגדת בעבירה של סיוע להריגה ובנסיבות הרשעתה, היא פסולה לרשת את המנוח מכוח סעיף 5(א)(1) הנ"ל (שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"א - 1965 חלק א' עמ' 59). 4. דעתי היא, שכוונת המחוקק והתכלית החקיקתית היתה לכלול בסעיף הפוסל את מי שהמית את המנוח לזכות בירושה המנוח, גם את מי שסייע להמתתו במתכוון (כבנדוננו), אף כי אין מדובר בעבירה הפורמלית של רצח. יודגש שהמחוקק גם אינו משתמש בביטוי רצח אלא בביטוי של גרימת מוות במתכוון.

נראה לי שזו גם דעתו של חברי, כב' השופט בר-אופיר, בפס"ד תיק עזבונות 5179/92 (ת"א) שלטצר (קטינים) ע"י אפוטרופסם נ' שלטצר ואח', פ"מ תשנ"ד(3) עמ' 312-313 ,309. "נראה לי שהמחוקק התכוון למנוע מאדם לזכות בירושת המנוח אם הורשע בגרימת מותו במתכוון, ויהא הלבוש המשפטי של העבירה אשר יהא. עיקר הדברים הוא שניתן יהיה להסיק מהמערכת העובדתית שהעבירה מושתת עליה, כי גרימת המוות נעשתה במתכוון."

יצוין כי המחוקק השתמש בביטוי "במתכוון" ולא בביטוי "בכוונה תחילה" שנמנה עם יסודותיה של עבירה רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. לדעתי, גם מי שסייע במתכוון להמתה של המנוח, והורשע בעבירה זו, לעניין זכותו לרשת את המנוח, יש לראותו, כמי שהמית במתכוון את המנוח ויש להחיל עליו את סעיף 5(א)(1) הנ"ל.

5. סעיף 61(ב) לחוק החוזים, (חלק כללי) תשל"ג - 1973, (להלן: "חוק החוזים"), קובע שהוראות חוק זה, יחולו ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים: "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור בטל."

כשקוראים יחד את סעיף 61(ב) ואת סעיף 30 לחוק החוזים, עולה שיש למנוע אפשרות של הורשה, כאשר התוצאה תהיה בלתי מוסרית או נוגדת תקנת הציבור. במילים אחרות, גם בלי סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, מן הדין שתישלל זכות הירושה מן המתנגדת שסייעה להמתת המוריש במתכוון (השווה תע"ז (ח"י) 2224/86 ב"ז (ח"י) 824/86 עז' המנוחה בולדו ז"ל ואח' נ' אייל ודניאל הראל, פסקים תש"ן (חלק א') עמ' 116). 6. גם בהנחה שחוק הישראלי לא מסדיר במפורש את הסוגיה של פסלות לרשת בנסיבות העניין הנדון, ניתן לדעתי, לינוק מהמשפט העברי לפי חוק יסודות המשפט תש"ם - 1980.

כמחאת הכתוב (מלכים א' כ"א 19): "ודברת אליו (אל אחאב מלך ישראל) לאמר 'כה אמר השם הרצחת וגם ירשת?'...". בעקבות הנ"ל, אכן ישנה המלצה של גדול הפוסקים במאה ה-19 החתם סופר כי בנסיבות כאלה מן הראוי לקנוס את הרוצח על-ידי פסילתו מלרשת את הנרצח (שו"ת חת"ס אבן העזר חלק ב', קנ"ח). 7. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התנגדות המתנגדת, כפי שפורט לעיל, מחמת שהמתנגדת פסולה לרשת את המנוח, כי היא סייעה במתכוון להמתתו."

מכל האמור לעיל, עולה כדלקמן:

כבוד השופטת מרוז עשתה 2 שגיאות בפסק דינה. שגיאה משפטית ושגיאה מוסרית ערכית.

geלאישה אשר המיתה את בנה התינוק, היתה כוונה להמיתו. לא "כוונה תחילה", במובן הנדרש, על-מנת להרשיעה ברצח, אך כוונה היתה גם היתה כאן.

לאור פסקי הדין ואמירות המלומדים אשר צוטטו לעיל, עולה, כי מה שנדרש, על-מנת שלא לאפשר לאדם אשר הרג את זולתו לרשת אותו, היא כי ההורג יעשה זאת במתכוון. לא נדרשת "כוונה תחילה", אלא כוונה בלבד. כוונה היתה כאן, על-פי דעת כל שופטי בית המשפט העליון. כיצד נעלמה כוונה זו מפסק דינה של כבוד השופטת מירז?

ואלו היו דבריה של כבוד השופטת מירז בנושא: "לאחר עיון בפסקי הדין הפליליים, אין ספק בלבי כי הנתבעת לא התכוונה לגרום למותו של תינוקה במובן סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה באופן שתהיה פסולה מלרשת אותו. הנתבעת פעלה מתוך דחפים בלתי נשלטים ומאחר שאף אחד ממקורביה כולל התובע, לא שעה לעזרתה, למרות תחינותיה, עשתה את המעשה הנורא ללא כוונה נשלטת."

כיצד הגיעה כבוד השופטת מירז, למסקנה, שלא מדובר בכוונה, כאשר בפסק הדין של בית המשפט העליון, נקבע במפורש כי דווקא מדובר בכוונה?

האם זה משום שלבה הרחום של כבוד השופטת מירז, נכמר בקרבה על אותה אישה אומללה, עד כדי כך, שהיא "שכחה", מה באמת נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון?

bנשאלת השאלה, מדוע זה לא נכמר לבה של כבוד השופטת, על התינוק חסר הישע, האומלל, אשר חייו הזכים והצעירים, נגדעו באחת, בעקבות זעמה של אמו, הורתו, יולדתו, אשר הרגתו? מדוע לא נכמר לבה של כבוד השופטת על האב השכול ועל המשפחה, אשר איבדה את התינוק?

כפי שעולה מלשון החוק עצמה, מי שפסול לרשת, הוא לא רק מי שהורשע כי גרם במתכוון למות המוריש, אלא, אף אותו אדם, אשר ניסה לגרום למותו של המוריש ולא הרגו. על אחת כמה וכמה, פסולה לרשת את בנה, אם, אשר הרגה את תינוקה במתכוון.

שאלת השאלות אשר נשאלת כאן היא, איזו מן חברה אנחנו, המאפשרת לפסקי דין שכאלה לצאת מקרבנו?

כבר נאמר כי, "נקמת ילד קטן, לא ברא השטן". במקרה אשר לפנינו, דמו של ילד קטן, זועק מן האדמה ואין שומע, אולם בית המשפט מחריש.