|
 למיכאל, הפנתר הוורוד שמגלה עבריינים "ורודים", ושרוטים.
כל הכבוד על הגילויים ועל עבודתך.
אני עדיין גורס שהתעמולה וההסברה, והפסיכולוגיה הנגדית, יותר חשובים ממשמרות מחאה.
חשיפת מניעיו של הצורר שקם לנו תאפשר לנו להסביר את התופעה ולהילחם בה, כמו כן להסביר לאבות הרבים הנתונים במצוקה כיצד להתגונן בפני התעמולה הפסיכופמיניסטית המרושעת שהיא הגורם העיקרי להתאבדות המונית של אבות וגברים.
שדרך אגב, גם ההתאבדות של גברים סומנה ע"י הטרור הפסיכופמיניסטי הזה כאלימות גברית.
נחרדתי כאשר הקלדתי באינטרנט את המילה "הטרדה", רציתי לכתוב מאמר על האופן שהפמיניסטיות עושות שימוש בחוק ההטרדה המינית, ורציתי להוכיח שברוב המקרים אין מדובר בהטרדה, שכן הטרדה, משורש המילה טרוד (ט.ר.ד.), וזה מבלי להסתכל במילון עדיין, משמעותה, "עסוק", תפוס בעסקנות, ולא עיסוק רגעי או עשייה נקודתית.
בתוצאות החיפוש בגוגל הופיע באופן קבוע אחרי הערך "הטרדה", הערך "מינית", ככה על גבי דפים שלימים, מראה על "הזריעה" המאסיבית של "קוצים פמיניסטיים" אשר יניבו עם חלוף הזמן שדות ומרחבים של קוצי מוות.
כך יוצא למשל שאם גבר יאמר למישהי : יש לך ציצי יפים, או "השפתיים שלך מגניבות", וכו', אין זו הטרדה, שכן, הטרדה תבוא כאשר אדם יחזיק את מישנהו במצב שהשני מתריע באופן חד משמעי על כך שהוא מוטרד ע"י פעולתו של אחר, שכן גם כאן צריך לראות שהטוען להטרדה אינו מנסה לשלול התבטאות לגיטימית בכל דרך שהיא.
מה עוד, שבעניינים רומנטיים ישנה את פעולת החיזור שמטיבעה ומאופייה הינה עיסוק, ולפעמים די ממושך, וידוע לכולם שעד למצב שבו נוצר קשר אמיתי, יכול הוא לומר "לא", ויכולה היא לומר "לא", האם כאשר מישהו מבין השניים יחליט שדי לחיזור הוא יוכל להפנות את הגב כלפי בן הזוג ולטעון להטרדה מינית?
בכלל, חוק ההטרדה המינית מעוגן בחוק העונשין כעבירה פלילית, וכידוע, בעבירה פלילית ישנה חובת הוכחה לחשיבה פלילית, הוכחת היסוד הנפשי שבעבירה, ובחיזור אין חשיבה פלילית, גבר הפונה אל אישה במטרה לחזר אחריה, או לשכב איתה, אינו הולך לעשות מעשה פלילי, מכאן שלא מתקיים הסעיף של חשיבה פלילית, וזוהי אינה נחשבת עבירה כל זמן שהדברים אינם מגיעים לכדי הסגת גבול ממשית.
חוק הינו דבר מוגדר, בד"כ, ישב המחוקק ויגדיר אותו בצורה שלא תשתמע לשתי פנים, בצורה שהפירצות בו יהיו מעטות ככל האפשר, לעומת זאת, חוק ההטרדה המינית, אינו מוגדר, מדובר בהחלטה רגעית, כמעט שגעון, בד"כ של אישה אשר לפתע תחליט שאתה מטריד אותה, והופ, אתה בכלא, הלכת לנשק ויצאת עם קלון.
החוקים הללו הצליחו לקבל גושפנקא בגלל סיבה אחת!
והסיבה לכך היא שהפסיכולוגיה הפמיניסטית עשתה מהאישה "קורבן" , ומכאן ועד להרשעה ע"פ תלונתה של אישה, אינך צריך לעבור אף מרחק, אתה מתעסק עם קורבנות.
הערך הראשון במאבקנו אם כן, לפני שאנו מחוקקים חוקים, הוא לנקות ולבער את שדות הקוצים הללו, להוכיח את השקר ולבטל את החוקים הללו, אע"פ שנראה לאדם לפעמים שזה עניין "גדול", בלתי סביר, כמו שכבר העירו לי חברים על הרעיון לבטל את חוק האלימות במשפחה, לפרק את ביהמ"ש לענייני משפחה, ועוד חוקים ועניינים שלכאורה נראים בלתי אפשריים, זהו דבר הכרחי, חקיקת חוקים חדשים לא תתאפשר, וכן מצבינו לא ישתפר כל עוד האווירה מסביבנו היא כזאת.
אף בר דעת לא יאמר שאתה יכול לבנות בית חדש בשדה קוצים, ראשית אתה חייב לשרוף את הקוצים "וליישר" את השטח, רק אז תוכל לחוקק מה שתרצה, אע"פ שאחרי שתשרוף את הקוצים למעשה הדברים יחזרו לקדמותם, שורש הרע ייעלם.
קחו למשל את התנהלותם של משרדי הממשלה השונים בענייננו, ככה משרד הרווחה והעו"סים שלו, פיתחו איזה שיטה להפוך אותך לאלים, הנה, אתה אומר משהו שנוגד את דעתם והם מכריזים עליך כאלים.
אתה מנהל מלחמה ע"מ להביא את אלה שפשעו נגדך לדין, אז הם מכריזים עליך כאובססיבי, פגוע, והם טוענים שאתה לא יכול לקיים קשר עם ילדיך, ואפילו עוברים לנקמנות אישית.
ככה, מקריאת מכתבה של פקידת סעד למר אורי עין צור, היא ממש מאיימת עליו שאם הוא לא יהיה "ילד טוב", היא תמנע ממנו את הקשר עם בתו.
אורי אדם בשנות ה-60 לחייו (בערך, יסלח לי אם אני טועה) הופך בן-רגע לילד קטן ומבוזה, שדרך אגב, שלילת כבודו של אדם בצורה כזאת, כאשר מדובר בפרי בטנו, יוצאת חלציו, ומניעת הקשר עם בתו, סתם כך, יכולה להפוך אותו לאלים, ומבחינתי, ואף מבחינת החוק (ראה ערך קינטור, וחוק יסוד, כבוד האדם וחירותו) אלימותו תהיה לגיטימית בהחלט, שכן מדובר בהגנה עצמית גרידא, גם אם מדובר בהגנה עצמית על הנפש, שכפי שאף הפמיניסטיות טוענות, אלימות נפשית קשה מאלימות פיזית.
הזעזוע הוא כפול, מפני שבמכתב הזה ראיתי את אותם סממנים, אותם התבטאויות, אשר הולכים עם כל אב במצבינו, לאורך כל הדרך.
למשל, נכתב במכתב למר אורי עין-צור, שהסכסוך בין ההורים הוא הגורם לכך שהבת הולכת למשפחת אומנה.
עכשיו צאו ותלמדו:
מאחר ואני עובר את אותו תהליך, אני מאויים ביום יום שילדיי יילקחו ממני בגלל הקונפליקט ביני ובין אשתי, ואותם הדברים בדיוק נאמרים לי ולאבות אחרים מהם קבלתי מכתבים, ובכל המקרים נמצא שישנה אישה שהעלילה עלילות שווא, וגבר הנס על נפשו, מתרחק ככל היותר כאשר האישה ממשיכה ללבות את האש והמימסד לוחץ גם כן, הגבר מבחינתו הוא פאסיבי בכל העניין הזה, מוכח שהתלונות מגיעות מצד האישה, אותה אחת שבאופן פסיכולוגי הינה קורבן מיום לידתה (כך ע"פ הטרור הפסיכופמיניסטי), ובכן, גם אם אתה לא עושה מאומה ע"מ להחיות את הסכסוך, ויתירה מזאת, למעשה אתה מעוניין להמית את הסכסוך, אתה כבר לא חי עם האישה, אינך בקשר איתה, אבל המימסד, לצורך העניין, יפנה כלפיך את האצבע המאשימה, מפני שאתה מראש התחתנת עם "קורבן", לתפיסתם = אישה היא קורבן.
אכניס כאן גם את הדוגמא שלי, איני יוצר כל קשר עם אשתי במשך 3 שנים, דממת אלחוט מוחלטת בכל המובנים, הנני מנהל מאבק נגד אלה אשר עברו על החוק, רזניק, משטרה, רווחה, עורכי דין, פסיכולוגיות, שגרירות, וכאלה.
עם זאת, אני מואשם כחלק מהסכסוך החד צדדי של אשתי עם עצמה, פרובוקציות הנעשות על ידה חדשות לבקרים, כאשר פקידות הסעד הכביכול מלומדות רצות אלי בכל פעם מחדש עם "גילויים" מרעישים מבית היוצר של אישה אשר נשלחה למרפאת בריאות הנפש וחמקה מכך בעזרתה האדיבה של הגב' רזניק והמאפיה שלה, וכן חמקה בינתיים מחקירת המשטרה וביהמ"ש ואין עליה אימת הדין.
לא פעם אויימתי שילדיי יילקחו ממני אם אמשיך לחשוף את הפשע, שזוהי דרך אגב עבירה או יותר על חוק העונשין, שכן מדובר בשימוש לרעה בסמכות של עובד ציבור, מדובר בסחיטה באיומים, וכן מדובר בהטרדת עד, מפני שהוגשו תלונות למשטרה בגין דברים אלה.
כאן גם המקום לומר שעלינו לעשות כל מאמץ לעצור את חיקוק החוקים החדשים בדבר אלימות נפשית, מילולית, ואחרים, שדרך אגב, מי שעובר את ההתעללויות האלה בפועל, הם הגברים, האבות הגרושים, ועל זה כבר הרחבתי בכמה מאמרים.
רוב התעללויות שאינן פיזיות מופעלות ע"י נשים, וההתרחשויות בפועל, קרי, מצבנו, מוכיחות זאת היטב.
אבל באופן הכי פשוט אפשר לומר שעיוור יפתח את חוש הראייה שלו, כך גם נשים פיתחו את האלימויות הנפשיות אשר הם כן בגדר יכולתן, בניגוד ליכולות הכוחניות הפיסיות שהן יותר נחלתו של הגבר.
גם הנסיון להעביר חוקים כגון התעללויות וירטואליות כביכול הינה התעללות פסיכולוגית נפשית ונשית מובהקת, אני קורא לזה "טרור פסיכופמיניסטי".
שהרי הגברים והאבות הגרושים החלו בהתקוממות נגד המצב הנורא והזוועתי בו אנו נמצאים היום, דהיינו פנינו אל המחוקק וצעקנו "די"!
מחינו על כך שאנו נתונים להתקפה של תלונות כוזבות נגד נשים, ובאנו והוכחנו כל הזמן שאין אלימות ואין סימנים והבאנו סרטי וידאו והקלטות, וכו', דברים שגרמו למשטרה ולאירגוני הנשים להתחיל לגמגם.
אך מאחר והן מחזיקות את המושכות יצאו אלה במהרה ואמרו, הבה ונתחכמה לו פן ירבה..., ויצאו במסע תעמולה של אלימויות וירטואליות במטרה להעביר הצעות חוק אשר יכניסו אותנו לעוד כמה עשרות שנים של דיכוי.
הן אומרות, האלימויות הוירטואליות האחרות הינן קשות יותר מהאלימות הפיזית, מפני שאלה אינן ניתנות להוכחה, ולא שהן או המשטרה ניסו להוכיח אי פעם את האלימות הפיזית, או אלימויות אחרות, הן עמלו קשה ע"מ להשריש את השימוש במושג "ד' אמות", ו"חדרי חדרים", ע"מ שמה שיהיה נחוץ להרשיע גבר תהיה מילתה של אישה בלבד, עניין חמור, אסור, ובלתי קביל, ומן הדין שכאשר יעמוד אדם למשפט בגין שכאלה, יעמוד בעוז ויאמר "אני דוחה מכל וכל את סמכותו של בימ"ש זה לדון אותי ע"פ גחמות ושגעונות של מטורפים".
יש לעקור מהשורש את המנהג הזה, זהו הליך לא חוקי ולא אנושי, בפירוש זוהי התנהלות נאצית, לא יהיה דין ומשפט ללא הוכחות.
באשר לחוק האלימות במשפחה, יש לבטל את החוק הזה לאלתר, מפני שמשפחה אינה אישה בלבד, ויוצא שהחוק למניעת אלימות במשפחה יוצר יותר אלימות מאשר הוא מונע אותה.
החוק למניעת האלימות במשפחה סימן את הקורבן מראש, ויעד את משבצת הקורבן לאישה, מכאן, שהמשבצת הנותרת מיועדת לנו הגברים, זהו אינו בימ"ש יותר, לכל היותר זהו "בית מטבחיים" המוציא לפועל את גחמותיו של הטרור הפסיכופמניסטי.
וכאן לא חסרות הדוגמאות, שהרי לא יקום כמעט גבר אחד שלא יודה בדברים שהנני מביא כאן, החל בפרשת מקייס, ושופטים אחרים מביהמ"ש לענייני משפחה, ודרך המקרים הקשים האחרים שאנו יודעים עליהם.
ביהמ"ש לענייני משפחה הינו ה"מדליון" בקצה של שרשרת שתחילתה באישה, אח"כ משטרה, מחלקת רווחה, ובסופה המדליון, ביהמ"ש לענייני משפחה, שרשרת של טרור פסיכופמיניסטי.
מוכח, שביהמ"ש לענייני משפחה אינו המקום להסדיר עניינים בין גבר לאישה, וכאן אני מוכרח להביא את ענייני האישי, שכן אני מכירו היטב, ואע"פ שאני מכיר מקרים אחרים, ואביא גם אותם, טוב שאביא את המקרה שלי לדוגמא.
עוד מעט ימלאו 3 שנים להתדיינות שלי בביהמ"ש לענייני משפחה, בכל הזמן הזה, הנני מגיע לבימ"ש זה בליוויית באה כוחי, וכך גם אשתי, לביהמ"ש מוגשות בד"כ שקרים מפלצתיים של אשתי, ומנגד מסמכים של הפסיכאטריה והמשטרה, דברים ברורים אשר ביהמ"ש מתעלם מהם בכוונה תחילה.
עם הזמן הבחנתי שנוח לו לביהמ"ש לגרור את הדיונים תוך שהוא מפרנס קליקה שלימה של עו"סים מטפלים פסיכודינאמיים, פסיכולוגים ופסיכיאטריים, צדק אין, הסכסוך גובר אל נוכח בימ"ש אימפוטנט אשר אינו עושה מאומה להביא צדק על כנו, על בני הזוג מושתים קנסות והוצאות כאשר בלאו הכי מדובר באנשים שחרב עליהם עולמם, וכאשר הגבר הוא הנושא העיקרי בסבל, באי הצדק המשווע, ובהוצאות.
וביהמ"ש, כמו מחלקת הרווחה, כמו המשטרה, אינו מתערב כביכול בסכסוך כאשר האישה היא האשמה, שהרי כביכול עצם בואה לעולם כ"קורבן" מקנה לה זכות יסוד והרי שאם היא אשמה בדין, יווצר מצב של איזון כביכול, מצד אחד אינך יכול ממש להרשיע את הגבר, כי הדברים שקופים, אבל מצד שני אינך יכול לדון את מי שהוא "קורבן" כביכול.
נמצא, שהמערכת כולה, ובהמ"ש לענייני משפחה בכלל, מנציחים את הסכסוך במקרים כאלה, נותנים לאישה לגיטימציה להשתלח בגבר כרצונה, זאת בידיעה מראש שביהמ"ש והמערכת כולה לא ינקטו בשום הליך כלפיה.
למותר לדבר על יחסי הגומלין הנוצרים עם הזמן בין הגורמים השונים, שכן עו"ד זה מעדיף שלא להסתכסך עם שופטת זאת, או עם פקידת סעד זאת והעניין ניכר היטב.
וכך יוצא שבמשך 3 שנים אני נוסע כברת דרך בכל פעם רק ע"מ לעמוד שם כמו נידון למוות בביהמ"ש לענייני משפחה, לשמוע את הקורבן הנצחי משקר, ולחזור הבייתה ולחכות בחרדה ולראות מה יהיה גורלי וגורל ילדיי.
באשר לאשתי, היא ממשיכה לפנות למשטרה בתלונות כוזבות שהרי היא קורבן מלידתה, וביהמ"ש נתן לה את הגושפנקא להתעלל בי, וכך ההתעללות הולכת וגוברת, האלימות במשפחה מתרבה ומתעצמת, והמסקנה אינה ניתנת להכחשה בשום רמה או סיבה:
"יש לפרק את ביהמ"ש לענייני משפחה לאלתר ולבטל את החוק למניעת אלימות במשפחה".
המציאות הוכיחה שאלה אינם משפרים את המצב, אלא מרעים אותו.
יש להעביר את העניין לבתי המשפט הרגילים ולבטל את האופי המגדרי והפמיניסטי של העניין הזה, דהיינו, אלימות היא אלימות, והיא אינה מגדרית.
המושג משפחה לא יהיה חופף למושג אלימות שכן זוהי תרמית הבאה להכניס תחום אפור, דמדומים, כאשר אתה אינך רוצה לומר כביכול פשע במלוא מובן המלה, אבל אתה גם אינך מתכוון למשפחה במלוא מובן המלה.
כך, כאשר הגבר יהיה אשם, תוכל להביא את המושג "בית משפט" לקידמת הבמה, וכאשר האישה תהיה אשמה, תוכל להשתמש באופן פסיכולוגי במושג "משפחה".
ביהמ"ש לענייני משפחה, לידתו בחטא ולמטרת חטא, הוא מעולם לא התכוון לעשות צדק, וכך גם המסמכים שהובאו לפני ועדת קרפ, האנשים אשר קבעו והביאו לעולם את החוק למניעת אלימות במפחה אשר הוא תוכנו העיקרי של ביהמ"ש לענייני משפחה, כולן, ולא כולם, אלא כולן, ראו מלכתחילה מה תהיה מטרתו של בימ"ש זה, לא יותר, ורק כלי אכזרי בידיהן של מנהיגות הפמיניזם הראדיקאלי, עוד כלי אשר יוציא לפועל את גחמותיהן.
חברים, הדברים נראים כביכול קשים, זה נשמע גדול ונורא, בימ"ש, אך בידינו לעשות זאת, וחובה עלינו לעשות זאת, אין לנו ברירה.
יחשוב כל אדם כאן:
"מה היה קורא אילו עניינו היה נדון בפני בית משפט שאינו תוצר של גחמה פמיניסטי, אלא בימ"ש צדק"
היכן היה הוא היום?
זאת השאלה הצריכה לעמוד לנגד עיניכם, לא המורא מפני בימ"ש שאינו צדק, וחמור מכך, בימ"ש שנועד לחסל אתכם.
משה אברג'יל
עתלית 2007–11–20
 |
כשאתה עוסק בעניין חיובי, ההרגל בונה אותך, מקדם אותך,ההרגל הוא קונסטרוקטיבי. כשאתה עוסק בעניין שלילי, ההרגל הורס אותך, דש אותך, ההרגל הוא דסטרוקטיבי.
מאת מוטי חיימי
אני מאשים... 
הרשמה לאשכול תגובות זה
הצג/הסתר תגובות
הצג/הסתר טופס תגובה
אתמול ברדיו בתכנית של דידי הררי, "דידי בנאלי", סיפר דידי הררי "סיפור מופלא", ככה הוא קרה לזה.
אילו הייתי חייזר, מגלקסיה אחרת, הייתי מתמלא רחמים למראה הכותרת הבאה, למען האמת, לא יודע אם לצחוק או לבכות. 
הגדול: "חוקרים גילו כי דמות אבהית קריטית בהפחתת בעיות התנהגות". קיראו והגיבו.
© 2009 התנועה למען עתיד ילדינו | אתר גרושים ופרודים