מה קורה לאנשים בתהליך הישרדות?

חלק רוצים להגיע, וחלק יהפוך לסלב...

עבור כמה מהאנשים כאן, המאבק הפך לאבק...
אבק כוכבים.

בשלב מסוים כאשר הבנתי שמערכת החוק והמשפט (כמו גם הגופים המבקרים אותם, התקשורת, ולמעשה כל דבר אפשרי אחר מבחינתנו) אינם מעוניינים להביא לפיתרון הבעיה, וחמור מכך, מכחישים את הבעיה ואף הופכים את הקערה על פיה בכל פעם שאנחנו מייצבים אותה אך במעט, הגעתי למסקנה המתבקשת שיש לפעול בצורה אחרת מהצורה שפעלנו עד עכשיו.

היוזמה הייתה אמורה להביא לכך שנפנה למחוקק שהוא בבחינת זה שיראה מדוע החוק לא נאכף ומדוע הוא נותן ידו לדיכוי אכזרי והתעללות בקבוצה שלימה של אבות גרושים, כך גם לכל הדברים הנגזרים מהטרור הפסיכו פמיניסטי, עליות שווא מצד נשים, התנהלות משרד הרווחה ומשרדי ממשלה אחרים, משמורת ילדים, דמי מזונות וכו'.

זהו לא סוד שאיני מאמין בויכוח הנצחי עם הפמיניסטיות, אמרתי כבר שכאשר אתה מתווכח על דבר מסוים במשך כל כך הרבה זמן, אתה למעשה נותן לגיטימציה לחוסר האמון שבך, כאילו שלבעיה הנדונה יש יותר מפיתרון חד משמעי וברור ע"פ הוראות החוק והמוסר, למעשה מצליחה מזימת הזרוע הפמיניסטית של הממסד לגרור את רוב אלה העומדים בחזית המאבק, למגרש הביתי שלהם, מקום שם אין לנו סיכוי, באופן חד משמעי!!!

אילו עשו אלה האחרונים חשבון נכון, היו מבינים שהם לעולם לא יצליחו להטות את התקשורת לטובתם, הם חווים זאת יום יום.

נכון, פה ושם מצליחים להשחיל איזה כתבונת, על כל 100 כתבות של הצד השני, המאזן ברור, בשטח הזה אין סיכוי!

גם הפגנות מחאה ושרשראות מחאה שקטות ומצומצמות של 10 או 20 איש לא יתנו את הפיתרון וישחקו את אלה אשר רוצים להגיע, עוד ניסיון ועוד אחד, כל ניסיון שאינו מביא את הפיתרון, הרווחה, הניצחון, מרחיק ומייאש עוד אנשים.

הרפיסות הזאת גורמת לארגוני הנשים לנצל את המומנטום ולסגור את הסדקים הצרים שכבר עשינו בסכר, הן לא יושבות ומחכות לנו עד שנסיים לשכנע את המדינה או לפחות 50% מתושבי המדינה שאכן אנו זכאים לגדל את ילדנו, זכאים לחיי חירות וכבוד בסיסי, וזכאים לחיות כבני אנוש.

דבר שהיה בגדר העלאת רעיון בלבד הוציא מהחורים כמה אנשים אשר תקפו אותי ללא כל סיבה נראית לעין ומנסים להפוך אותי לאויב המהפכה כביכול, שיטות לניניסטיות שעדיין לא עברו מהעולם, כך פונה אלי אחד "החברים" ואומר לי שהתרומה של ארתור ושל מלול ושל בן דוד וכו', ובכך הוא מעביר אותם כביכול באופן מיידי נגדי, אע"פ שבפועל הדברים אינם כך.

אנשים מתפארים כאן השכם והערב במעשיהם ואומרים לי שכתיבה זה לא מספיק, "תעבור למעשים, הם אומרים", ומעבר למה שהם אומרים, מה הם עשו?
הם סוחבים אנשים לכל מיני מקומות, מתישים אותם, מבזבזים את כספם, מייאשים אותם, ולוקחים את הקרדיט על איזה פרסומת שמישהו אחר בנה אותה לצרכיו.
מה ההישגים האמיתיים שלהם?

שיקום איזה אב גרוש כאן ויגיד מה הרוויח מכל העניין הזה, חוץ מלהגיד שראו אותו בטלוויזיה.

האם המאבק לשם המאבק, או המאבק למען הפיתרון, הניצחון?

אני חושב סתם כך שאילו אלה שקמו בנחישות כזאת נגדי היו קמים ככה נגד הממסד, קמים שם בועדת הכנסת ואומרים באמת מה שכואב להם, לא מנסים להוכיח כל מיני מספרים, אלא בוכים ואומרים שהם רוצים לגדל את הילד שלהם, זאת זכותם, זו זכותם לחיות באופן חופשי ובכבוד, אנו רוצים פיתרון, אז ההתייחסות הייתה אחרת, גם ההבנה של האבות הגרושים הייתה מתחדדת, עבור מה אנחנו נלחמים באמת?

לא אתפאר כאן בדברים שעשיתי, ולא אספר את מעשי גבורותיי, ככה גם לא אכתוב דברים אחרים בינתיים, אבל ע"מ ללכת לכנסת, למחוקק, לוועדה ההיא, צריך הסכמה מלאה, ככה גם לגבי דרישה לועדת חקירה, לבקשת הקמת גוף חוקר אלטרנטיבי למשטרה שתחקור את תלונות השווא שהוגשו נגדנו באופן רטרואקטיבי, בשביל זה צריך אנשים, קונצנזוס!

אז איך יכולים אלה אשר אינם מסכימים לבקש את כל אלה (וכמו גם לבקש ועדה לקידום זכויות הגבר בכנסת) לומר שאני עוסק רק בכתיבה?

מדוע אינם נותנים את ידם לעניין?

דבר שלא יעלה כסף (בניגוד לכל מיני בג"צים שהאפשרות לגביהם עלתה ולא יצאה לפועל מאותם סיבות שאני מדבר עליהם, תקציב, יכולות אחרות וכו') וייתן לנו קפיצה אדירה, גם תשובה שלילית של המחוקק תשים אונו במקום טוב יותר.

והתשובה טמונה בכך שלכמה אנשים יש חלומות אחרים לגבי המאבק הזה, חלומות קצת יותר רטובים קצת יותר פרלמנטריים, ואני לא היחידי שהואשמתי בכישלון המהפכה, בידי עדות לגבי אדם אחד לפחות שהואשם בכך, עליו אמר לי מאן דהוא, אחד מאלה המאשימים גם אותי, "שמגיע לו שההוצאה לפועל נקטה נגדו צעדים וזאת מפני שהאיש לא פעל ע"פ גחמתו של אותו "גיבור אגדי", ועדויות נוספות לגבי "השעייתו של אותו אדם מ"הכת הסודית" בגלל שלא שילם דמי חבר.
הדברים שלמעלה נאמרו בנוכחות אדם שלישי, כך שזו לא המצאה.

אין ספק שאותם אלה המטיפים לי מפחדים שאקח את מקומם ח"ו, הכתיבה המאסיבית שלי הוציאה אותם מהחורים.

מיילים שנפלו לידיי מזהירים איזה אג'נדה של אבות גרושים על כך שהמיילים לא יגיעו לידיי, כדי שלא אהיה בסוד העניין...

ובאיזה סוד מדובר?

לעשות עוד כתבה?

לברבר עוד בטוקבקים?

אני מנסה להוביל צעד מעשי שבסופו של דבר יהיה בלתי נמנע, זה ייפתר רק בדרך ההיא, של החד משמעיות, אצל המחוקק, הוא אחראי לחיקוק והוא צריך לענות מדוע לא ייאכף החוק.

זה יגיע בלאו הכי, איני אספן קרדיטים, מי שרוצה את הקרדיט ייקח אותו לעצמו, מה שמעניין אותי זה הפיתרון.

בכתבות שלי אני עושה כמה דברים, מאתגר את הממסד להגיע איתי לביהמ"ש ע"י תביעה שיגיש נגדי מפני שהמגמה של אלה שפגעו בי היא להרחיק אותי מביהמ"ש, לחזק אנשים ולהעביר להם את המסר שהם חייבים להיות חזקים, להתגבר, ולבקש את זכויותיהם עד תום, ולנסות להביא למהלכים שהזכרתי למעלה.

אבל כשאנשים חושבים שהבל פיהם שווה זהב, והכוונה להתעסקות הדעתנית במספרים, עובדות, והוכחות, כאשר כל אחד חושב שמה שהוא כותב זה יצירת מופת, ומאידך אומרים לי "בשביל מה אתה כותב, אף אחד לא קורא את זה", מצביע על המגמה האמיתי...

לא אני מצמצתי ראשון, אני העליתי רעיון וניסיתי להסביר אותו, עצם ההתחקות אחרי האירועים בפרשה שלי, עד כדי כך שחשפתי שוטרים נוטלי שוחד, עד כדי כך שהזמתי את המזימה של להשאיר את ילדיי במקלט לנשים מוכות, הוצאתם מהארץ, וניסיון להגיש נגדי כתבי אישום בדויים, כל אלה נתנו לי גם להבין את המערך של המאבק הזה והדמויות המככבות בו.

גם אם "החבר" חשב שאני יורה לתוך הנגמ"ש, היה צריך לומר לי זאת במאמר מוסגר, העובדה שאמר זאת כמו שאמר והמשיך עם דברים אחרים, מראה על כך שהוא מציג לעיני אחרים, מי שהוסת על ידו, הוסת, אך זהו עניין של מה בכך, זה לא יעצור את המהפכה.

למאבקים ולמהפכות יש דינאמיקה משלהם, הסבל הוא שיגבר על הכול, אלה הסובלים באמת ומחפשים פיתרון אמיתי בלי תמורה, בלי לרוץ לכנסת ושאר גחמות, אלה הם שיגיעו ויעשו את הדברים, לפעמים מה שהבטן עושה, אף מחשב לא יוכל לעשות, ככה גם עם הכאב והסבל.

האנשים האלה צריכים לחשוב רק על דבר אחד, שהם עלולים להשיג בדיוק את היפוכו של דבר, לא תהילה אלא חשיפה מכוערת של מאבקי כוח מכוערים, על כל מה שמשתמע מכך.

תגובות (1)

הרשמה לאשכול תגובות זה

הצג/הסתר תגובות

מדיניות המעברות
נכתב ע"י משה אברג'יל , יוני 01, 2008

ולמעשה הסכנה הטמונה במאבק ממושכים או בפתרונות זמניים היא שהדברים הופכים לקבע, כמו מחנה פליטים פלסטיני.
הקהילה אינה צריכה להתמסד כקהילה אלא צריכה לפעול יד אחת למיגור התופה.
מוצאן של שכונות העוני בכל העולם הוא מחנות פליטים, (אצלנו קראו לזה מעברות) תשאלו את צ'ארלי ביטון, הוא יאמר לכם.
מדוע לא שלחו את הקיבוצניקים למעברות?
מדוע רוב יוצאי שכונות העוני והמעברות הם מעדות המזרח?
אבל נתנו להם להאמין שזהו פיתרון זמני, הם התרגלו.
אותו הדבר במאבק שלנו, אנחנו מקבלים סטטוס, "האבות הגרושים", אנחנו הופכים את עצמנו למן קהילה, מביאים לאתר כל מיני אפשרויות הניתנים לקהילה, אבל באותו זמן מזניחים את הרעיון המרכזי, המאבק לזכויות.
יש כאלה אשר אינם מבקשים כבר את זכויותיהם אלא רק שיניחו להם לנפשם, הם קבלו עליהם את הדין, כמה זמן אפשר לחיות במאבק?
הלנצח נאכל חרב?
שום סיבה של קהילה או כל שטות כזאת לא תעמוד מול הצורך במאבק נחוש וחד, למטרה, ללא ספיחים, לא בניית עוד מעברה, שלא נהפוך לעוד סטטוס בלבד.
זה אינו משחק, וזהו אינו נסיון, בסופו של דבר אנחנו וילדנו משלמים על כך מחיר כבד!
כל יום!

הצג/הסתר טופס תגובה