מאחר ואינני אדם שנותן לפחד להכתיב את מעשיו וגם אינני אחד שנותר חייב,

לא לשופט לא לעו"ד וגם לא לדוקטור לפיזיקה גרעינית,או למנהל סניף בנק מקומי, אשיב באותו המטבע שטבע ביהמ"ש בעצמו ויסלח לי ביהמ"ש, שהצליח לגרור אותי לרמה נמוכה זו,בעקבות בדיחתו ובעקבות השיר שהוקרא באוזניי, על ידי כבוד השופט, במקום הדברות נאורה ותרבותית היאה למאה הנוכחית.

ברור לי שבית המשפט הולך לבצע בי את זממו, מהסיבה הפשוטה שכשתמיד רציתי לבצע את זממי בנערה, עלמה או אישה, קודם הייתי מספר לה בדיחה אח"כ שר לה שיר, בדרך כלל את השיר "הפרח בגני" או "מה יפים הימים בכפר סבא" ותעיד על כך אשתי בנפרד והדרך הייתה נפתחת בפניי לאורך לרוחב ולעומק.

לכן אאמץ את גישתו החשוכה של בית המשפט, המשמש כמגדלור לי ואנהג כמותו,

והנה הבדיחה-

אב בתהליך גירושין הובא לבית משפט לענייני משפחה בחשד שרצח את אשתו.

לשופט ששאל אותו מה יש לו להשיב על האשמה,ענה האב בתהליך, שהוא בסך הכל

סיפר סיפור לאשתו והיא מתה, השופט הספקן ביקש לשמוע את הסיפור והאב בתהליך ענה

לו שהוא לא יכול מכיוון ששומעי הסיפור ימותו, השופט הפעיל את סמכותו וחייב את האב לספר את סיפורו כי אחרת יפגע בילדיו וכך היה, לא עבר רגע מסיום הסיפור והקלדנית נפחה את נשמתה, תוך חרחורים ופרפורים, דקה נוספת עברה והמאבטח החסון, נשם את נשימותיו האחרונות, לאחר כשבוע מתה התובעת,בייסורים קשים, אבל כבוד השופט חי, עד עצם היום הזה, בביתו רחב הידיים.

והאב בתהליך, לשואלים התמהים, מה איתו? אומר רק, ששום סיפור, מובן או לא,

אינו יכול להרוג אדם מת.

היות ומכיר אני את חיבתו של ביהמ"ש לדמעות, גם של ילדים, לאבות כפופי שכם ובעיקר לאש,

נזכרתי בשיר המובא כאן, שיר, שנבחנו עליו ילדי ישראל באחת מבחינות הבגרות בספרות.

ניגון עתיק / נתן אלתרמן

אם תרדנה בליל דמעותייך,
שמחתי לך אבעיר כצרור תבן.
אם תרחפנה מקור עצמותייך,
אכסך ואשכב על אבן.

אם תאמרי אל מחול לרדת,
על אחרון מיתרי אנגן לך.
אם תחסר לך מתנת הולדת,
את חיי ומותי אתן לך.

ואם לחם תאבי או יין,
מן הבית אצא כפוף שכם
ואמכור את עיני השתיים
ואביא לך גם יין גם לחם.

אך אם פעם תהיי צוחקת
בלעדי במסיבת מרעייך,
תעבור קנאתי שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך

.

במהלך חיי הלא קצרים והסוערים, אוימתי מס' פעמים על ידי לא אחרים מאשר ראשי מה שמכונה היום "משפחות פשע", הפעם הראשונה הייתה בעקבות סכסוך על מתחם חנייה בת"א של 1991 כשעבדתי בחב' השכרת הרכב המשפחתית, המאיים לא השיג דבר מלבד בושות, שזב חוטם כמוני אינו מתכופף לרצונו ועומד על כבודו, זכויותיו ורכושו, ללא הזדקקות למשטרת ישראל חדלת האישים.

אותו מאיים ידוע לשמצה גמר את חייו מכמה קליעים כשנה שנתיים לאחר מכן ורוצחיו נשפטו במשפט מתוקשר, כשלא הרבה מצטערים על מותו.

הפעם השנייה בערך ב1993 הייתה כשסירבתי להמשיך ל"עבוד" עבור ראש ארגון שכזה, שכיום עושה ימיו ולילותיו בבידוד באחד מבתי הכלא בארץ.

הפעם השלישית הייתה ב1996 כשהופיע אצלי במשתלה בשעת בוקר אדם לא קטן ממשפחה לא קטנה, שעוסק היום למחייתו באיסוף בקבוקים למחזור, במצוות אחד המתחרים שלי והודיע לי שברגע זה אני עוזב הכל והולך איתו, מה שעברתי במחיצתו, שהיה לא פשוט לחלוטין, נשאר ויישאר בייננו, רק אוכל להגיד שבערבו של יום, הפציר בי אותו אדם שאתן את הסכמתי ל"התהפכות" שלו על אותו מתחרה, הצעה שדחיתי בכל לב.

כל מסכות האיומים שהזכרתי כאן מאוד בקצרה, שאף עברו לשלבי ביצוע, לא הכינו אותי למסכת האיומים והביצוע שעברתי ועדיין עובר, מסכת איומי ה"חוק".

גם כשעמדתי מול שלושת אנשי העולם ההוא הנאמנים לקודים שלו לא הופנה אף פעם בדל איום על משפחתי ולא נעשה אף צעד אחד לכיוונם, האיומים הופנו אך ורק כלפי גופי, חיי, ורכושי.

ואילו כאן היום כבר ב 2008 במאה אחרת תרבותית יותר נאורה יותר לכאורה ,חיי, גופי ורכושי מאוימים ומבוצעים כדבר שבשגרה ע"י ה"חוק" קרי ביהמ"ש, פרקליטות, משטרה, פקידי סעד ושאר המרעין והחמור מכל, בנותיי נפגעות ונגזלות, לאורך השנתיים וחצי האחרונות,

בנות שעברו פגיעה ע"י חלאת אדם המוגדרת כדודן, כשאימן ומשפחתה עושות הכל להשתיק פרשה חמורה זו ואף מורה אותה אם לבתה להגיד כי המעשים נעשו מעל המכנסיים, בנות שרואות ניידות משטרה המוזעקות לא אחת וללא צורך, לאביהן שבא לקחתן ולהחזירן במסגרת הסדרי ראייה השפלים שנקבעו,

בנות שחרדות לאביהן ששומעות בבית אימן שאביהן נותר חסר כל והן טורחות ואוספות שוברים של כסף מדומה ונותנות לו ארנקים מלאים מזה, ומבקשות שלא יספר לאף אחד,

בנות שאומרות אחת לשנייה, שלמרות מה שאמא אומרת יש לאבא אוכל במקרר, בנות שנגזלה מהן הילדות, שהפכו בוגרות בגיל כה צעיר,

בנות שמצהירות שכבר אינן מפחדות משוטרים, לאחר שאביהן נאלץ לצאת מהרכב בעקבות הבכי שלהן מהפחד והוציא את אחד השוטרים מהניידת, שהגיעה סתם כך כי בא להם להשגיח,והכריח אותו לשקר לבנות כי הוא שוטר לא רק של אמא, אלא גם של אבא,

בנות שמתעבות את בית המשפט, שגזל את אבא שלהן מהן, בנות שכבר מבינות מגיל צעיר שהעולם הוא מקום לא בטוח, מי יכול למדוד את הפגיעה, את הנזק, את הכאב שנגרמו במפורש ע"י ה"חוק" ולא בעקבות הגירושים עצמם.

ראוי לו ל"חוק" ללמוד מ"משפחות הפשע" את הקוד הזה לפחות, ש"לא משנה מה קורה, בילדים ומשפחה לא פוגעים",אני יודע גם יודע שבשנים האחרונות נפרץ גם הקוד הזה של העולם ההוא ולא נותר לי להבין אלא רק ש"משפחות הפשע" למדו זאת מ"החוק".

אין הרשות נתונה לאף "חוק" או למתחזה להיות ככזה, לעשות על גבי וגב בנותיי כל "צדק היסטורי" ואם קיים עוול שכזה שצריך לעשות "צדק היסטורי" בגללו, אין פותרים עוול בעוול אחר, אין זה מענייני אם נרצחת אישה בג'סר א זרקא ולא משנה לי אם השכנה ממולי מרוויחה פחות מהשכן שמתחתיי, לא חטאתי לא עוויתי ולא פשעתי ואין זה אמור להשפיע כהוא זה על חיי וגירושיי בשום דרך, צורה ואופן.

אמת דיברתי

חניבעל

תגובות (0)

הרשמה לאשכול תגובות זה

הצג/הסתר תגובות

הצג/הסתר טופס תגובה

כותרת
תגובה	הקטן | הגדל
שם
דוא"ל
העתק תווים מוצגים
הרשמה בדואר (חברים רשומים בלבד)
	הוסף תגובה