קיבלתי היום מחברנו, י. מנדלר את הפסיקה הבאה, פסיקת פיצויים

לאלמנת מתאבד שהתאבד בעקבות תלונה שהאלמנה הגישה נגדו.

האלמנה מספרת לביהמ"ש כמה מסור אבא ובעל טוב היה המנוח, הכל בכדי לקבל כספים ולא חשוב כבר מה אמרה במשטרה כנגדו, ה' יקום דמו.

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בבאר שבע א 001302/00

בפני: כבוד השופטת ר. אבידע - ס. נשיא תאריך: 16/01/2007


בעניין: אילוז בת שבע
אילוז אושרית
אילוז אביב
אילוז ליבת
אילוז אליה
ב"כ התובעים עו"ד א.דויטש
נגד
מדינת ישראל
משטרת ישראל
באמצעות פמ"ד (אזרחי)
ע"י עוה"ד ע.סירוטה הנתבע





פסק דין

התובע מס' 1 הינו עזבונו של המנוח מכלוף אילוז ז"ל (להלן:המנוח), התובעת מס' 2 הינה אלמנתו של המנוח (להלן: "תובעת 2"), והתובעים מס' 3-6 הינם ילדיו. המנוח היה אזרח עובד צה"ל.
המנוח יליד 22.03.62, התובעת 2 ילידת 15.09.67, התובעת 3 ילידת 04.09.87, תובע 4 יליד 02.11.90, תובעת 5 ילידת 15.06.93 והתובע 6 יליד 24.06.96. גילם של התובעים 2-6 הם כמצוין בתצהירה של התובעת 2.
ביום 11.10.98 נעצר המנוח והובא לבית המעצר של משטרת מרחב לכיש, עקב תלונה שהוגשה במשטרה על ידי התובעת מס' 2, בגין עבירות של אלימות מצד המנוח כלפיה. למחרת ביום 12.10.98 התקיים דיון בבית משפט השלום באשקלון להארכת מעצרו של המנוח. במהלך הדיון בבקשה הביע המנוח מחשבות אובדניות. נוכח דבריו אלה של המנוח, הורה בית המשפט למפקד בית המעצר, לנקוט בכל האמצעים להבטחת שלומו של המנוח, לאחר שהאריך את מעצרו. ביום 13.10.98, התאבד המנוח בתליה בתא המעצר.
לטענת התובעים מותו של המנוח נגרם בשל כך, כי הנתבעת או מי מטעמה, כשלו כשל חמור בשמירה על המנוח, ובכך הפרו את חובתם כלפיו. לפיכך, טענו התובעים, על הנתבעת לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מפטירתו של המנוח.
הנתבעת כפרה בחובתה לפצות את התובעים. לטענתה, מעצרו של המנוח היה מוצדק, וההתאבדות הייתה מעשה רצוני של המנוח, אשר ניתק את הקשר הסיבתי בין המעצר להתאבדות. לחילופין טענה הנתבעת, כי יש לייחס למנוח אשם תורם בשיעור המקסימאלי, וזאת מאחר ומעשה ההתאבדות היה רצוני, והמניע להתאבדות היה היחסים המעורערים בין המנוח לאשתו.

א. שאלת האחריות:

הוגש בהסכמה דו"ח של ועדה אשר בדקה את תפקוד המשטרה בעקבות התאבדותו של המנוח. הועדה שמעה עדים ועיינה במסמכים. מסקנותיה של הועדה היו, כמפורט בדו"ח:

" (1) מתקבל הרושם כי העצור היה נחוש בדעתו להתאבד ובכל מקרה או מצב היה מתאבד.
ההערה בהחלטת השופט מתאריך 12.10.98 בדבר כוונת העצור להתאבד כפי שנרשם בפרוטוקול בבית המשפט לא הובא לידיעת פיקוד בית המעצר ולא טופלה כראוי.
בתאריך 13.10.98 סגן מפקד בית המעצר הורה על העברת העצור לתא בידוד בניגוד להנחיות בנוהל מס"מ.
הנחיות סגן מפקד בית המעצר כפי שרשמו על גבי כרטיס החבוש של העצור לא בוצעו.
מערכת השליטה על תא המעצר לא נותנת יכולת צפייה ומענה הולם לכל נפח התא.
ישנה חריגה מנוהלים ואי קיום הנחיות שאפשרו לעצור להתאבד בתאו מבלי ששוטרי המעצר יבחינו בכך".

בפרק ההמלצות של דו"ח הועדה נאמר: "מבדיקת עובדות האירוע התברר כי בכל הנוגע לאירוע זה ולטיפול בו קיימת שרשרת של טעויות והתרשלות של כלל הנוגעים בדבר".
הנתבעת לא כפרה בנכונותם של מסקנות הועדה, ולאחר שעיינתי בדו"ח מסקנותיה של הועדה מקובלות עלי.

עוד בע"א 1892/95 וערעור שכנגד מוחמד קאסם אבו סעדה נ' משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר ואח' פ"ד נא(2) 704, 708 נקבע כי "במסגרת היחסים בין הרשות לבין האסיר הנתון במשמורתה מוטלת על הרשות כלפי האסיר חובת השגחה".

על חובתה של הרשות לשמור על שלומם של העצורים ניתן אף ללמוד מהאמור בתקנה 17(א) לתקנות סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תנאי החזקה במעצר), התשנ"ז – 1977, שם נאמר: "היה למפקד מקום המעצר או לממונה על החקירה יסוד סביר להניח שנשקפת סכנה לעצור מצד עצורים אחרים או שהעצור עלול לפגוע באחרים או בעצמו, יורה על שיבוצו בתא שיאפשר פיקוח מוגבר על אותו עצור, לשם הגנה טובה יותר עליו או מפניו".
לנוכח האמור במסקנות הועדה שבדקה את הנסיבות שבהן התאבד המנוח והמלצותיה, הוכח ע"י התובעים כי המערך המשטרתי שאמור היה לשמור על שלומו של המנוח כשל, ולפיכך, יכול היה המנוח לשים קץ לחייו כפי שאכן עשה.

אשר לטענות הנתבעת בדבר ניתוק הקשר הסיבתי או אשמו התורם של המנוח, הרי שאין בידי לקבל טענות אלה. גם אם יש ממש בטענה, כי המניע להתאבדות היה היחסים המעורערים בין המנוח לאשתו, ולא עצם המעצר – ואיני אומרת זאת – וגם אם כטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו המנוח היה "מוצא את ההזדמנות המתאימה לממש את כוונתו לנוכח נחישותו, לא ניתן היה למנוע את הדבר" עדיין אחראית הנתבעת למלוא נזקי התובעים כתוצאה מההתאבדות, משהפרה את חובותיה כלפי המנוח לשמור עליו בעודו במעצר.
לפיכך, הנני דוחה את טענות הנתבעת לעניין האחריות, וקובעת כי משהפרה הנתבעת את חובתה כלפי המנוח בכך שהתרשלה בשמירה עליו, ולכן, יכול היה לממש את כוונתו להתאבד, כפי שאיים שיעשה, אחראית הנתבעת כלפי התובעים למלוא נזקיהם.

ב. טענת הנתבעת בדבר אי זכאותה של התובעת 2 לפיצוי
לטענת הנתבעת מערכת היחסים בין המנוח לתובעת 2 הייתה עכורה ביותר, ולכן התובעת 2 אינה זכאית לפיצוי בגין הפסדי תמיכה, מאחר וניתן לצפות כי בני הזוג, המנוח והתובעת 2, היו מתגרשים בסמוך לאחר המעצר. לחילופין טענה הנתבעת, כי יש להפחית מפיצויי התובעת 2 בשל הסיכויים הקיימים כי הליך הגירושין, שנטען כי המנוח והתובעת 2 החלו בו בטרם המעצר, היה אכן מבשיל לגירושין.

על היחסים העכורים בין המנוח לתובעת 2, והסיכוי שהם היו מתגרשים זה מזו, למדה הנתבעת מהאמור באמרותיה של התובעת 2 במשטרה. באמרתה מיום 11.10.98, סיפרה התובעת 2 כי היא והמנוח מצויים בהליכי גירושין מזה כארבעה חודשים. תימוכין לאמור מצאה הנתבעת באישור מהלשכה לסיוע משפטי מיום 14.1.98 (נספח א' לבקשה לפטור מתשלום אגרה בש"א 9360/00), שם נאמר כי אושר לתובעת 2 סיוע משפטי בתביעת מזונות עבורה ועבור ילדיה, החזקת ילדים, מדור וכו'. לאמור הוסיפה הנתבעת, כי התנהגותו האלימה של המנוח כלפי התובעת 2, אשר בעטיה נעצר בטרם התאבד, לא הייתה ההתפרצות האלימה הראשונה כלפי התובעת 2, אלא שקדמו לכך מעשי אלימות, כולל שהגיעו לדיון משפטי, והמנוח אף היה מטופל ע"י שירות המבחן בעת שתקף את התובעת 2 והשתולל בבית המשפחה ביום 11.10.98.
בדיון שהתקיים ביום 12.10.98 בבקשת המשטרה להארכת מעצרו של המנוח, אמר המנוח "אני מוכן להתרחק מהבית אם היא רוצה להתגרש. אי אפשר לחיות עם אישה כזאת. מה היא רוצה? שאני אתאבד במעצר. אני לא מוכן לחיות איתה. אני רוצה לחזור למעלות, שתגדל לבד את הילדים שלה".

אף כי יש ממש בטענת הנתבעת כי מערכת היחסים בין המנוח לתובעת 2 הייתה מערכת יחסים עכורה מלווה במריבות ואלימות, לא מצאתי כי יש לשלול מהתובעת 2 פיצויים בגין מותו של המנוח. התובעת הסבירה בעדותה כי למרות דבריה באמרתה במשטרה בדבר היות בני הזוג בהליך של גירושין, בפועל בני הזוג לא פתחו תיק גירושין ברבנות.
לכך שהסיכוי כי יתגרשו היה נמוך העידה התביעה, בנוסף לתובעת 2 גם את אחותה , הגב' ברכה ברנס, ומי שהייתה שכנתה של התובעת 2 בעבר, חברתה הגב' דינה זינו. אמנם שהתרשמתי מכך שעדויות עדות אלה היו מגמתיות כפי שגם עדותה של התובעת 2 הייתה מגמתית, ואולם לא נראה לי, על אף האמור לעיל בדבר טיב היחסים בין בני הזוג, כי הונח הבסיס לקביעה, שאותה מבקשת הנתבעת כי יקבע, כי המנוח והתובעת 2 עמדו על סף גירושין, ולפיכך יש לשלול את זכותה של התובעת 2 לפיצויים, או להפחיתם.
הנסיבות בפסיקה עליה הסתמכה הנתבעת, ואשר בה הפחית בית המשפט בפיצויי האלמנה, היו שונות מאלה אשר בענייננו. בע.א 453/72 דניאל ג'רבי ואח' נ. רשות הגנים הלאומיים פ"ד כח (1) 197 , המנוח והתובעת 2 היו בהליכי גירושין בבית הדין הרבני. בע"א 148/65 ויסברג נ. שרה וזלמן זמיר פ"ד יט (3) 329 נערך הסכם גירושין בין בני הזוג זמן קצר לפני פטירתו של הבעל.


ג. הנזק מחושב לתביעת התלויים
בסיס השכר
עבודות פרטיות- המנוח היה אזרח עובד צה"ל. מלבד זאת, לטענת התביעה, נהג המנוח לבצע עבודות פרטיות בנגרות וכן עבודות של פירוק והרכבת רהיטים עבור חברות הובלה. בסיכומיהם טענו התובעים כי למנוח הייתה הכנסה של לפחות 20,000 ש"ח לשנה מעבודות פרטיות.

התובעת 2 בתצהירה טענה כי המנוח עבד בעבודות פרטיות כאמור וכי בקיץ, ב - "תקופת השיא של מעברי הדירות, הגיע המנוח להכנסה חודשית נוספת (ממוצעת) בסכום של 5,000 ₪ ובחדשי החורף, עמדה הכנסתו החודשית הממוצעת של המנוח על הסכום של 1,000 ₪ בממוצע ..." .
חברתה של התובעת העידה (עמ' 10 לפרוט'), "בת שבע מידי פעם הייתה מספרת לי שהוא הולך לעשות עבודות פרטיות, אני לא יודעת מעבר לכך דבר. עד כמה שאני יודעת היה מדובר בעבודות נגרות. אני לא יודעת איפה הוא עבד, ואצל מי".

כמו כן, מצינו כי המנוח אמר, בדיון בבקשת המשטרה להארכת מעצרו, שהתקיים ביום 12.10.98, "... אני עובד בשתי עבודות ומביא לה את הכסף עד הידיים".
יחד עם זאת, מעבר לעדותה של התובעת 2 לא הובאה על ידי התביעה ראיה כלשהי לתמיכה בעדותה בדבר הכנסות המנוח מעבודות פרטיות.
גם אם מוכנה אני להניח כי המנוח אכן עבד עבודות פרטיות, הרי שלא מצאתי כי ניתן לבסס על עדותה של התובעת 2 בלבד ממצא כלשהו באשר לגובה הכנסותיו של המנוח מעבודות פרטיות. הימנעות התביעה מהבאת ראיות התומכות בגרסתה בדבר הכנסות המנוח מעבודות פרטיות, מחלישה את גרסת התביעה בעניין זה. עדותה של התובעת 2, הינה עדות של בעל דין. על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח-חדש], התשל"א – 1971, חובה על בית המשפט בבואו לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, לפרט "מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". אין בידי להסתפק בעדותה היחידה של תובעת 2, לעניין גובה הכנסותיו של המנוח מעבודות פרטיות, משהתרשמתי שהייתה עדות מגמתית. בהעדר נתון כלשהו באשר לגובה הכנסותיו של המנוח מעבודות פרטיות – אם אכן ביצע עבודות פרטיות תמורת תשלום – אין באפשרותי לקבוע את גובה ההכנסה, ולו על דרך של אומדנה. לפיכך לא מצאתי לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים בשל אובדן הכנסה - אם הייתה כזו – מעבודות פרטיות שנטען כי התובע ביצע.

הכנסותיו של התובע מעבודתו כאזרח עובד צה"ל
לטענת הנתבעת עתידו של המנוח במקום עבודתו לא היה מובטח, והוא היה צפוי לפיטורים בסבירות גבוהה, הן בשל כך שהיה מפוטר אילו היה מורשע בביצוע העבירות שהיו מיוחסות לו בכתב אישום שהיה מוגש כנגדו, בשל החשד לביצוע העבירות שבעטיין נעצר, והן בשל כך שביצע עבודות פרטיות בלי אישור שלטונות הצבא.

אשר לטענה בדבר האפשרות לפיטוריו של התובע אילו היה מורשע, הרי שבעניין זה מסתמכת הנתבעת על האמור בתצהירו של סגן אלוף מוטי אמדו, שם נאמר "ככלל הרשעתו של אזרח עובד צה"ל בעבירה פלילית שיש עימה קלון, הינה עילה לפיטורי העובד". יחד עם זאת, נאמר באותו תצהיר "עניין הפיטורים נשקל לכל מקרה לגופו, בהתחשב בחומרת העבירה וכן בעונש שהוטל בגינה. להטלת עונש משמעותי של מאסר בפועל, יש חשיבות רבה במסגרת השיקולים לעניין פיטורי העובד". בעדותו בבית המשפט הוסיף סגן אלוף אמדו ואמר (עמ' 13 לפרוט') "בד"כ נטיית המערכת הינה לפטר עובדים אשר עברו עבירות חמורות וקשות".
אין באמור ע"י סגן אלוף אמדו, כדי לבסס קביעה כי המנוח היה מפוטר גם אילו הורשע בביצוע העבירות שיוחסו לו ביום 12.10.98 בבקשת המשטרה להארכת מעצרו.

אשר לטענה כי המנוח היה מפוטר אילו התברר לשלטונות הצבא כי הוא עוסק בעבודות פרטיות, הרי שגם בעניין זה מסתמכת הנתבעת על דברי סגן אלוף אמדו בתצהירו "סעיף 41.05338 לפקודת מטכ"ל, אוסר באיסור חמור, על אזרחים עובדי צה"ל לעסוק בעבודות פרטיות ללא אישור רשמי של מרכז תע"צ. על פי הפקודה, עבודה פרטית ללא אישור, מחוץ למסגרת הצבא מהווה עבירה חמורה ומהווה עילת לפיטורי העובד".
הנתבעת אינה יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו. מצד אחד לטעון כי המנוח לא השתכר מעבודות פרטיות, ולכן, התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין הפסד הכנסה מעבודות פרטיות שביצע, ומאידך גיסא לטעון כי היה מפוטר אילו התברר לשלטונות צה"ל כי הוא מבצע עבודות פרטיות. בהעדר הוכחה בדבר עבודות פרטיות שהמנוח ביצע, הנני דוחה את הטענה בדבר סיכוייו של המנוח להיות מפוטר מעבודתו בצה"ל בשל עילה זו.


קידומו של המנוח במקום עבודתו
לטענת התובעים "אין כל ספק כי (המנוח ר.א.) היה מקבל דרגת רב אומן באופן שהיה מתווסף לשכרו החודשי סכום נוסף של 1,500 ₪". לעומת זאת, טענה הנתבעת, כי התובעים לא הביאו "ראיה כלשהי אשר יש בה כדי ללמד כי המנוח היה צפוי להתקדם בעבודתו בשכר בדרגות או בתפקידים ולא הוצגה על ידם שום ראיה בדבר עתידו של המנוח בצה"ל".

אכן, לא הובאה ראיה אשר יש בה כדי ללמד על אפשרות קידומו של המנוח בסולם השכר בצה"ל. העובדה שהמנוח זכה לקבל תעודות הוקרה בשנת 1990 ובמועד אחר, בתאריך לא ידוע, עדיין אינה מהווה ראיה לכך שהיה מתקדם בסולם השכר. גם עדותו של סגן אלוף אמדו, אין בה כדי לסייע לתובעים. בעדותו אמר סגן אלוף אמדו "בהחלט אני מכיר את דרגת רב אומן, דרגה זו ניתנת על פי הסכמים לעד 10% ממצבת האומנים מבין אזרחי עובדי צה"ל. אומן זה בעל מקצוע שהינו מומחה בתחומו בעל שנות וותק של מעל 10 שנים בתחום עיסוקו, בעל חוות דעת טובות מאוד, לפחות שלוש שנים לאחור, כאשר רב האומן הינו הדובדבן שבקצפת, מעטי מעט זוכים לקבלת דירוג זה, הן בשל ההקצאות המצומצמות המוכתבות ע"י הצבא, והן בשל התחרות בין האומנים כאשר 500 איש מידי שנה עומדים בנתונים ובכל זאת מידי שנה רק עד 25 איש בלבד מקבלים את דרגת רב האומן, כדי לעודד את העובדים אנחנו חורגים במעט ממכסת ה- 10% של רבי אומנים מתוך כלל האומנים. רב אומן זה דירוג אחר של שכר מאשר אומן, כאשר בשיא של רב אומן יש תוספת של עד כ- 1,500 ₪ בכפוף לנתונים אחרים הרלבנטיים לכל עובד, בהשוואה לעובד שהוא אומן. אני מבקש לציין שבנושא התוספת אין לי מידע מספיק כדי לפרט, וייתכן שאני גם טועה בנקיבת הסכום של 1,500 ₪. ככל שהעובד ותיק יותר כך התוספת עבור הרב אומן בשיא הדירוג הינו גבוהה יותר. גיל הממוצע שאנו מקדמים אומנים לרבי אומנים אם הם נמצאים מתאימים לכך הינו בסביבות גיל ה- 50, ולעיתים אף ניתן לראות עובדים רבים הפורשים לפנסיה ללא קבלת דירוג זה של רב אומן, היינו שפורשים כאומנים" (עמ' 15 לפרוט').
לפיכך, ולנוכח המוסכם בין הצדדים, יעשה החישוב בדבר אובדן השכר על בסיס 6,500 ₪, כשהוא משוערך להיום – 7,859 ₪.
הפסדי תמיכה
בחישובי הפסדי תמורה כללו התובעים גם הכנסה מעבודות פרטיות וגם תוספת שכר בסך 1,500 ₪, עקב העלאה בדרגה. הנתבעת לעומת זאת טענה, כי לאור פיטוריו הצפויים של המנוח יש להפחית 30% מסכום הפסדי התמיכה שחושבו על פי שכרו של המנוח, וכן להפחית 50% מסכום הפסדי התמיכה להם זכאית התובעת 2 בשל הליכי גירושים. לנוכח האמור לעיל, יש לחשב הפסדי התמיכה על בסיס השכר שנקבע בהסכמה בין ב"כ הצדדים, משוערך להיום, כפי שבוצע כדלהלן:
הפסדי תמיכה לעבר
לצורך עריכת החישוב שוערכו המקדמים בחוות דעתו של שי ספיר במשערכת למדד 15 לנובמבר 2006.

אושר 12X 7,859 ₪ = 94,308 ₪
אביב 12.42 X 7,859 ₪ = 97,608.78 ₪
ליבת 12.42 X 7,859 ₪ = 97,608.78 ₪
אליה 12.42 X 7,859 ₪ = 97,608.78 ₪
בת שבע + משק בית 24.84 X 7,859 = 195,217.56 ₪

סה"כ הפסדי תמיכה לעבר- 582,352 ₪.
לסכום זה תתווסף ריבית כחוק מאמצע התקופה- 675,528 ₪ (1.16*582,352)


הפסדי תמיכה לעתיד

אושר 1.03 X 7,859 ₪ = 8,094.77 ₪
אביב 7.27 X 7,859 ₪ = 57,134.93 ₪
ליבת 11.89 X 7,859 ₪ = 93,443.51 ₪
אליה 19.26 X 7,859 ₪ = 151,364.34 ₪
תובעת 2 + משק בית 107.94 X 7,859 ₪ = 848,300.46 ₪

סה"כ הפסדי תמיכה לעתיד- 1,158,338 ₪

סה"כ הפסדי תמיכה לעבר ולעתיד: 1,833,866 ₪

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים:

הפסדי פנסיה- בהתאם לחוות דעת של שי ספיר הינם 172,731 ₪ , אך הנתבעת טוענת למחצית הסכום, בשל גירושים עתידיים בין בני הזוג. לאור דחיית טענה זו כאמור לעיל, הנני פוסקת לתובעת 2 סכום של 172,564 ₪ (משוערך להיום) עבור הפסדי פנסיה.

תנאים סוציאליים – התובעים טוענים כי עפ"י תלושי המשכורת של המנוח קיימות הפרשות נוספות לקרנות שונות ומדובר בתוספת של 113,061 ₪.
הנתבעת טוענת, כי הטענות בדבר פיצוי בגין תנאים סוציאליים נטענות לראשונה בסיכומים ולא הוכחו ולפיכך יש לדחותן. כמו כן, טענה כי התובעים לא המציאו חוו"ד אקטוארית לעניין פיצוי זה, אלא הם מסתמכים על חוות הדעת הנוגעת לשכר בלבד, ולא לקרנות חיסכון.

הדרישה לתשלום בגין תנאים סוציאליים אכן עלתה לראשונה בסיכומי התובעים, אך בחוות הדעת של שי ספיר מיום 11.10.01, צוין כי יש להוסיף לשכרו החודשי הממוצע של המנוח, הפרשות לקרן השתלמות ולפיצויי פיטורין בסך של 500 ₪. כן עולה מתלושי השכר של המנוח שצורפו לתיק בית המשפט, כי המנוח הפריש סכומים לקרן השתלמות וקרן עובדי צה"ל.

אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין הבטחת פיצויי פיטורין, משלא הוכיחו כי על פי תנאי ההעסקה של המנוח הוא אמור היה לקבל סכום זה עם פרישתו.
עוד טענה הנתבעת, וטענות אלו מקובלות עלי, כי לא הוכח על ידי התובעים איזה סכומי כסף, אם בכלל עמדו לרשות המנוח ערב פטירתו בקרן ההשתלמות וקרן עובדי צה"ל, והאם התובעים קיבלו כספים מהקרנות האמורות. כמו כן, לא הוכח את שטענו התובעים בסיכומיהם, כי "ידוע כי מעביד מפריש לקרנות פי שלוש מהעובד...". לכן, בהעדר הוכחות, התובעים אינם זכאים לפיצוי בראש נזק זה, מעבר להפסדי פנסיה.

אובדן שירותי המנוח

לטענת התובעים, על אף שהמנוח עבד עד לשעה 18:00 לערך, והתובעת 2 לא עבדה, וכששב לביתו נהג לסייע לה בעבודות הבית, בתחזוקת הבית, בסידורים שונים ובגידול הילדים. התובעים ביקשו כי יפסק לזכותם מיום פטירתו של המנוח ועד ליום מתן פסק הדין, סכום חודשי בסך – 2,600 ₪ בראש נזק זה. לגבי העתיד טענו התובעים כי יש לחלקו לשלוש תקופות. התקופה הראשונה עד הגיע כל אחד מהילדים לגיל 12, התקופה השניה עד הגיעם לגיל 18, והתקופה השלישית לאחר עזוב אחרון הילדים את הבית. אובדן שירותי המנוח חושב על ידי התובעים על בסיס שעות כפול 30 ₪ לשעה.

הנתבעת טענה כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין ראש נזק זה, מאחר, ולטענתה, התובעים לא הוכיחו הוצאה כלשהי שנגרמה בפועל בגין אובדן שירותי המנוח. כן טענה כי מערכת היחסים הייתה עתידה להסתיים בגירושים; המנוח היה מפרנס יחיד ואילו על אשתו, שלא עבדה, הוטל עיקר נטל החזקת הבית והטיפול בילדים, ומכאן שתרומתו למשק הבית הייתה שולית למדי; מערכת היחסים בין המנוח למשפחתו לא מתוארת כמערכת בה המנוח תפקד כאב אוהב ומסור המקדיש את כל זמנו הפנוי לילדיו.

לחילופין, הנתבעת טענה כי גם אם יוטל חיוב כספי בגין ראש נזק זה, הרי שהחישוב שערכו התובעים, הינו מופרז וזאת בהסתמך על פסיקה נרחבת שצירפה הנתבעת.

התובעת 2 העידה על תרומתו של המנוח לחיי המשפחה ולחינוך הילדים: "המנוח אהב את הילדים, הוא היה אבא שלהם, דאג להם, כשלאחד הילדים היה חום הוא היה ער כל הלילה...גם איתי היה לו קשר חם ואוהב, למרות המכות והאיומים (עמ' 3-4 לפרוט').
בתצהירה מיום 15.01.03 הצהירה התובעת 2 "בדרך כלל היה מתנהג אלי כמו מלכה, קונה לי מתנות, מביא פרחים הביתה, עוזר בבישולים, בנקיון, קניות, בשבתות היה לוקח את הילדים לטיולים כדי שאוכל לישון עד מאוחר, מאכיל אותם ומבלה איתם. היינו יוצאים עם הילדים לחופשות... מיכאל היה אבא טוב, הילדים היו כל חייו והוא דאג לכל צרכיהם ולטובתם. מיכאל היה עוזר להם בשיעורי הבית, מבלה עמם כאשר היה שב מהעבודה ולא החסיר אף יום הולדת, ארוע בגן או בביה"ס. מיכאל היה עוזר להם בפרוייקטים בגן ובביה"ס מאחר והיה היצירתי מבין שנינו......כאם, חסרה לי מאוד התמיכה של מיכאל בכל הקשור לגידול וחינוך הילדים..." (סע' 23-27 לתצהיר).

לעומת דברים שנאמרו בתצהיר ובעדות בבית המשפט, סיפרה התובעת 2 באמרותיה במשטרה כי המנוח, במהלך סוף השבוע שבו נעצר, שבר את הטלפון בבית כיוון שפחד, לאחר שקיבלה מספר שיחות טלפון, כי תצא מהבית. פצח גרעינים ואת הקליפות זרק על הכביסה הנקיה. שפך תכולת סיר על השיש במטבח, וניתק את המחשב והטלוויזיה מהחשמל. מאחר ובנם הצעיר של בני הזוג חש שלא בטוב, ביקשה התובעת 2 מהמנוח כי ייקח את הילד ואותה לחדר מיון, המנוח אמנם לקח אותה ואת הילד לחדר מיון, אך השאיר אותם שם, ואמר לתובעת 2 שאין בכוונתו להחזירם הביתה לאחר הבדיקה בחדר המיון.
לאחר ששבה עם הילד מחדר המיון, הפך המנוח את תיקה של התובעת 2 כיוון שחיפש אחר אישור שהגישה תלונה למשטרה, וגם הפך את ארון הבגדים. המנוח אף פורר סיגריות שהיו בשתי חפיסות, ופיזר את הסיגריות הקרועות בסלון וביתר החדרים. התובעת 2 ביקשה לשתות והמנוח הפך את כוס השתייה שלה. כדברי התובעת 2 "בקיצור עשה תהו ובהו". בהמשך תקף המנוח בצורה קשה את התובעת 2, והבן אביב אשר התעורר משנתו ראה זאת וצרח על המנוח שיניח לתובעת 2. למרות שלתובעת 2 היו כאבים חזקים כתוצאה מתקיפתו של המנוח, והיא ביקשה ממנו שייקח אותם לבית חולים, המנוח סירב וכלא אותה בבית. במוצאי שבת אמר המנוח לבן אביב, כי התובעת 2 ניסתה לתקוף אותו עם סכין, ולכן הוא תקף אותה. המנוח אף איים על התובעת 2 כי ילדיהם יגדלו יתומים, שלא רק שימית אותה אלא שהוא יתאבד.

כאמור לעיל, איני מוכנה לבסס ממצאים על עדותה היחידה של התובעת 2. לאמור יש להוסיף כי מעבר לתיאורי התובעת 2 את אשר קרה בדירת בני הזוג באותו סוף שבוע שקדם להגשת התלונה האחרונה במשטרה, הרי שעוד קודם לכן פנתה התובעת 2 ללשכה לסיוע משפטי, ואף זכתה לקבל סיוע לשם הגשת תביעה למזונות ואחזקת ילדים.

התביעה לא הוכיחה, את שטענה התובעת 2, בדבר שירותי המנוח. יחד עם זאת, מוכנה אני להניח כי המנוח ביצע בביתו עבודות תחזוקה שונות, כנדרש מידי פעם בפעם בכל משק בית, וכן שמידי פעם היה מסייע לילדיו ולתובעת 2,למרות שעות עבודתו הארוכות. לפיכך, נראה לי כי ניתן להעריך את אובדן שירותי המנוח לתובעים בתקופה הסמוכה למותו של המנוח, ועד הגיע אביב לגיל 18 שנה, בסכום של 300 ₪ לחודש. לאחר הגיע אביב לגיל 18 שנה ועד הגיע המנוח לגיל 60 שנה, יש להעמיד את הפיצוי בגין אובדן שירותי המנוח על הסכום של 200 ₪ לחודש. לאחר מכן ניתן להניח כי המנוח היה נעזר בלאו הכי בשירותים חיצוניים בתשלום.

לפיכך, הנני קובעת כי עד הגיע אביב לגיל 18 יש להעמיד הפיצוי בגין אובדן שרותי המנוח על הסכום של – 40,704 ₪.

פיצוי עבור העבר:

34,104 ₪ = 1.16 X 98 X 300 ₪
6,600 ₪ = 22 X 300 ₪


הפיצוי עבור העתיד עד הגיע המנוח לגיל 60 הינו 26,615 ₪.

26,615 ₪ = 133.0744 X 200 ₪

סה"כ הפיצוי בראש נזק זה – 67,319 ₪. מתוך סה"כ הפיצוי, הפיצוי לתובעת 2 הינו 33,660 ₪, ואילו לכל אחד מהתובעים 3 - 6 הוא 8,415 ₪.


טיפולים לתובע מספר 4:

התובעים טוענים, כי מאז מותו של המנוח, וכתוצאה ישירה מכך סבל התובע מס' 4 מבעיות רגשיות ובשל כך קיבל טיפול מסוג של תרפיה באומנות. התובעים צרפו לראשונה לסיכומים אישור מהמטפל, מר יוסי עמיאל, על העלות הכוללת של הטיפולים שעבר התובע מס' 4, בסך כולל של 21,000 ₪.

לטענת הנתבעת, לא הובאה כל חוות דעת המוכיחה כי התובע 4 אכן נזקק לטיפולים בשל מות אביו וכן לא הובאה כל ראיה בעניין ביצוע התשלומים. הנתבעת טענה כי לא היה מקום לצרף את האישור מהמטפל לסיכומים, מקום שהיה צריך להגישו עוד קודם לכן.

התובעת 2 העידה כי אין בידה קבלות על תשלום למטפל, והוסיפה כי תמציא אישור מאת מר עמיאל על הטיפולים אותם עבר התובע 4. התובעת 2 יכולה הייתה, כטענת הנתבעת, לבקש ממר עמיאל עותק מהקבלות בגין התשלומים אותם שילמה לטענתה עבור הטיפולים, אך לא עשתה כן. כמו כן, לא צרפה התובעת 2 את האישור במהלך שמיעת הראיות, ולכן לא ניתנה לנתבעת האפשרות לטעון כנגדו. יחד עם זאת, נראה לי כי לעניין הטיפול שניתן לתובע 4 ניתן להתבסס על עדות התובעת 2, אפילו הייתה זו עדות של עד יחיד. לפיכך, הנני פוסקת לתובעים את הסכום של 21,000 ₪ בצירוף הצמדה וריבית לאמצע התקופה, היינו הסכום של 26,343 ₪.

הוצאות שבעה, קבורה ומצבה:

התובעת טענה כי כתוצאה ממותו של המנוח נגרמו לה הוצאות של קבורה, מצבה, שבעה ואזכרה בשנה הראשונה, בסך כולל של 15,000 ₪ (כולל ריבית והצמדה). סכום זה לטענת התובעת שילם אחיה, והיא התחייבה להשיב לו את כספו, ולפיכך אין בידה קבלות על הוצאות אלו.


25. הנתבעת טענה כי לא הומצאה על ידי התובעים כל ראיה להוצאות הנטענות ואחיה של התובעת לא הובא להעיד עליהן, על כן, בהיעדר ראיה להוצאות, מן הראוי לטענת הנתבעת, לדחות דרישת התובעים. בנוסף טענה הנתבעת כי הוצאות הקבורה מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 226 לחוק הביטוח הלאומי, וכן כי הם זכאים אך להוצאות הקמת המצבה. יחד עם זאת ולפנים משורת הדין הסכימה הנתבעת לפצות התובעים בגין ראש נזק זה בסכום של -.3,000 ₪.

על אף שהתובעים לא הוכיחו הוצאות הקבורה והאבל, הרי שניתן לפוסקם לפי אומדן, והנני פוסקת לתובעים סכום של 7,000 ₪ לכיסוי הוצאות אלו.

פיצוי עונשי:

התובעים טוענים לפיצויים עונשיים בסכום של 1,000,000 ₪, לאור מחדליהם החמורים של הנתבעת או מי מטעמה, העולים, לטענתם, כדי אדישות מודעת לאפשרות קרות האסון.
לטענת הנתבעת פיצוי עונשי יינתן אך במקרים חריגים בעוולות המצריכות כוונה ולא במסגרת תביעות לנזקי גוף. הנתבעת טענה כי הפסיקה אליה הפנו התובעים בסיכומיהם, אינה רלוונטית לענייננו משדנה בפיצויים בגין עוולת לשון הרע.
עוד טענה הנתבעת כי אין ליחס לה כוונת זדון וכי ניסתה כמיטב יכולתה למנוע את התאבדותו של המנוח, ולכל היותר התרשלה בתפקידה. הנתבעת הפנתה לפסיקה ממנה עולה, לטענתה, כי פיצויים עונשיים יינתנו במקרים חריגים ביותר ויוצאי דופן.

בע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר יהורם ואח', (תק-על 2005(2), 125 , 135), ציין השופט רובינשטיין כי "החלטה על פיצויים עונשיים בתיק אזרחי היא עניין חריג, במקרים מקוממים ומסלידים במיוחד, ובפרט כאלה שיש עמם מעין כוונה."
כפי שנקבע לעיל, הנתבעת התרשלה בתפקידה לשמור על המנוח. אוסיף, ואומר כי המדובר ברשלנות גבוהה. הערת בית המשפט בהחלטה מיום 12.10.96 בדבר כוונת המנוח להתאבד, לא הובאה לידיעת פיקוד בית המעצר, ולכן, אף לא ננקטו הצעדים המתבקשים. לזאת יש להוסיף את יתר מסקנות הועדה כפי שהובאו לעיל. שקלתי, אם לנוכח האמור, אין מקום במקרה זה להורות לנתבעת לשלם לתובעים פיצויים עונשיים. מצאתי טעם רב בדברי התובעים בסיכומיהם "...כי על מנת למנוע מצבים דומים בעתיד ועל מנת להזהיר ולהרתיע את גופי הנתבעת מלזלזל ו/או לנהוג בפזיזות כלפי חיי אדם, יש להטיל עליה פיצוי עונשי". אם בסופו של דבר נמנעתי מהטלת פיצוי עונשי הרי שזה משום שהרשלנות במקרה זה, אפילו הייתה חמורה, עדיין אינה עולה כדי מעשה שיש בו מעין כוונה. לכן, תביעת התובעים לפיצוי עונשי נדחית.

סיכום תביעות תלויים

סה"כ פיצוי לתלויים: 2,107,092 ₪.


ד. הנזק מחושב לתביעת העיזבון

בגין תביעת העזבון, עתרו התובעים לתשלום הפסד השכר של המנוח בתקופת "השנים האבודות" עד לגיל 67, הפסד הפנסיה של המנוח עד לגיל 79 (תום תוחלת חייו), נזק לא ממוני בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים ותשלום הוצאות קבורה ואבל. לטענת התובעים סה"כ הפיצוי עבור תביעת העזבון מגיע לסכום של 4,387,482 ₪. על-פי חישובי הנתבעת, הסכום הכולל של הפיצוי לעזבון הינו סכום של 283,614 ₪, כאשר לסכום זה מתווסף סכום צנוע בגין נזק לא ממוני.


פיצוי בגין "השנים האבודות":
ביום 10.08.06 ניתן פסק דין נוסף בעניין אופן חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות", ע"א 4431/05, 4512/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אורנית צרור ואח'. נאמר שם (סעיף 5 לפסק הדין) כי "ביישום שיטת הידות יש להביא בחשבון גם ידת חסכון, המתווספת לידות בני המשפחה ולידת משק הבית. ולענייננו, מספר הידות הוא, אפוא, חמש, והפיצוי הוא בגובה הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום של המנוח (הדגש במקור-ר.א.)". וכן (סעיף 7 לפסק הדין)
"ראוי להעיר אף זאת: החישוב שהוצע לעיל מעמיד את הפיצוי הכולל על שיעור המשקף את סכום התמיכה בתוספת סכום החיסכון. פיצוי זה הוא הפיצוי הראוי, ככל שמדובר בראש הנזק של אובדן השתכרות "בשנים האבודות". הסכום המתקבל בדרך חישוב זו משיב, ככל הניתן, את המצב לקדמותו בהיבט זה של הפיצוי. אכן, אף כי הפיצוי הוא לעיזבון, הבא בנעלי הניזוק, יש בו מרכיב של תמיכה. התפיסה היא, כי זהו חלק מההפסד שנגרם לניזוק עצמו.".
לפיכך, יעשה חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" כדלהלן:

הפסדי שכר לעבר:

ממועד מותו של המנוח ועד הגיע אושרית לגיל 18 (ילידת 9/87) (10/98-09/05)
ערך ידה אחת- 7,859 ₪ : 8 (6 נפשות + ידת משק בית+ ידת חסכון) = 982 ₪.
גובה ההפסד- 7,859 ש"ח- 982 ₪ (ידת הקיום של המנוח) = 6,877 ₪.
6,877 ₪ X 83 חודשים = 570,791 ₪.

ממועד הגיע אושרית לגיל 18 ועד היום (09/05-12/06)
ערך ידה אחת- 7,859 ₪ : 71/3 (5 נפשות + 1/3 ידת אושרית +ידת משק בית + ידת חסכון) = 1,072 ₪.
גובה ההפסד- 7,859 ₪ - 1,072 = 6,787 ₪.
6,787 ₪ X 15 ח' = 101,805 ₪.

סה"כ הפסדי שכר לעבר: 672,596 ₪. בתוספת ריבית מאמצע התקופה- 780,211 ₪.


הפסדי שכר לעתיד:

מהיום ועד הגיע אושרית לגיל 20 (12/06-09/07)
גובה ההפסד- 6,787 ₪ (ראו לעיל)
6,787 ₪ X מ.ה. (מקדם היוון) 8.8885 (9 ח') = 60,326 ₪.



ממועד הגיע אושרית לגיל 20 ועד הגיע אביב לגיל 18 (9/07-11/08)
ערך ידה אחת- 7,859 ₪ : 7 (5 נפשות + ידת משק בית + ידת חסכון) = 1,123 ₪.
גובה ההפסד- 7,859 ₪ - 1,123 ₪ = 6,736 ₪.
6,736 ₪ X מ.ה. 13.7042= 92,311 ₪ X מ.ה. 0.9708 (9 ח' חושבו כשנה)= 89,616₪.

ממועד הגיע אביב לגיל 18 ועד הגיע ליבת לגיל 18 (11/08-6/11)
ערך ידה אחת – 7,859 ₪ : 61/3 (4 נפשות + 1/3 ידת אביב + ידת משק בית + ידת חסכון) = 1,241₪.
גובה ההפסד- 7,859 ₪ - 1,241 ₪ = 6,618 ₪.
6,618 ₪ X מ.ה. 30.25265 (31 ח') = 200,212 ₪ X מ.ה. 0.9425 (שנתיים)= 188,700 ₪.

ממועד הגיע ליבת לגיל 18 ועד הגיע אביב לגיל 21 (6/11-11/11)
ערך ידה אחת- 7,859 ₪ : 52/3 (3 נפשות + 1/3 ידת אביב + 1/3 ידת ליבת +ידת משק בית + ידת חיסכון) = 1,387 ₪.
גובה ההפסד- 7,859 ₪ - 1,387 ₪ = 6,472 ₪.
6,472 ₪ X מ.ה. 4.9602 (5 ח') = 32,102 ₪ X מ.ה. 0.8626 (5 שנים) = 27,691 ₪.

ממועד הגיע אביב לגיל 21 ועד הגיע ליבת לגיל 20 (11/11- 6/13)
ערך ידה אחת- 7,859 ₪ : 51/3 (3 נפשות + 1/3 ידת ליבת + ידת משק בית + ידת חסכון) = 1,474 ₪.
גובה ההפסד- 7,859 ₪- 1,474 ₪ = 6,385 ₪.
6,385 ₪ X מ.ה. 18.5308 (19 ח') = 118,319 ₪ X מ.ה. 0.8626 (5 ש') = 102,062 ₪.

ממועד הגיע ליבת לגיל 20 ועד הגיע אליה לגיל 18 (6/13- 6/14)
ערך ידה אחת – 7,859 ₪ : 5 (3 נפשות + ידת משק בית + ידת חיסכון) = 1,572 ₪.
גובה ההפסד – 7,859 ₪ - 1,572 ₪ = 6,287 ₪.
6,287 ₪ X מ.ה. 11.8072 (12 ח') = 74,232 ₪ X מ.ה. 0.8130 (7 ש') = 60,351 ₪.

ממועד הגיע אליה לגיל 18 ועד הגיע אליה לגיל 21 (6/14- 6/17)
ערך ידה אחת- 7,859 ₪ : 41/3 (21/3 + ידת משק בית + ידת חסכון) = 1,814 ₪.
גובה ההפסד- 7,859 ₪ - 1,814 ₪ = 6,045 ₪.
6,045 ₪ X מ.ה. 34.3864 (36 ח') = 207,866 ₪ X מ.ה. 0.7894 (8 ש')= 164,089₪.


ממועד הגיע אליה לגיל 21 ועד הגיע המנוח לגיל פרישה (6/17- 3/29)
ערך ידה אחת- 7,859 ₪ : 4 (2 נפשות + ידת משק בית + ידת חסכון ) = 1,965 ₪.
גובה ההפסד- 7,859 ₪ - 1,965 ₪ = 5,894 ₪.
5,894 ₪ X מ.ה. 118.7048 (141 ח') =699,646 ₪ X מ.ה. 0.744 (10 ש')= 520,537 ₪.


ממועד הגיע המנוח לגיל פרישה ועד תום תוחלת חייו (3/29- 3/41) כאשר הפנסיה שאמור היה לקבל על פי חוות דעת של שי ספיר היתה 4,727 ₪
ערך ידה אחת- 4,727 ₪ : 4 (2 נפשות + ידת משק בית + ידת חסכון)= 1,182 ₪.
גובה ההפסד- 4,727 ₪ - 1,182 ₪ = 3,545 ₪.
3,545 ₪ X מ.ה. 120.8040 (12 ש') X מ.ה. 0.5218 (22 ש') = 223,461.

סה"כ הפסדי שכר ופנסיה לעתיד: 1,436,833 ₪.

סה"כ הפסדי שכר לעבר ולעתיד: 2,217,044 ₪.

הוצאות שבעה, קבורה ומצבה
בהתאם לדרישתם בתביעת התלויים, עתרו התובעים לתשלום הוצאותיהם בגין ראש נזק זה, אף במסגרת תביעת העזבון.
הנתבעת טענה כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הוצאות הקבורה אך פעם אחת- כתלויים או כעזבון. הנני פוסקת לטובת העזבון סך של 7,000 ₪, בגין הוצאות קבורה ומצבה, בהתאם לסכום שנפסק בתביעת התלויים.

נזק לא ממוני
התובעים טענו כי לאור מגמת הפסיקה בשנים האחרונות ובהתחשב בנסיבות המזעזעות שבהן מצא המנוח את מותו, והזלזול הבוטה בחייו, ראוי לפצות את העיזבון בסכום של 600,000 ₪.
הנתבעת טענה כי הסכום הנדרש הינו מופרז ביחס לפסיקה הרלוונטית. מקרה ההתאבדות, לטענתה, הוא חריג, המצמצם מאוד ואף מאיין את הפיצוי שיש ליתן לעיזבון, וזאת לאור הספק בהתקיימותו של ראש נזק זה.
חייו של המנוח קוצרו בכארבעים ושתיים שנים, ולנוכח מכלול הנסיבות שבעטיין מותו לא נמנע, כמפורט לעיל, הנני פוסקת לעיזבון בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח את הסכום של 500,000 ₪.

סה"כ פיצוי לעזבון - 2,724,044 ₪.

הגבוה מבין השניים
התובעים עתרו לפצותם על פי הפיצוי הגבוה מבין השניים- כתלויים או כעזבון.
במקרה שלפנינו, קיימת זהות בין יורשי העזבון לבין תלויי המנוח. לפיכך, ולבקשת התובעים זכאים הם לקבל את הפיצוי בתביעת העזבון. לפיצוי זה, על פי האמור בפסק הדין ע.א. 4431/05 ואח' המגן ואח' נ' אורנית צרור ואח', זכאים התובעים במסגרת תביעת העזבון אף לתוספת הפיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל, וכן החזרת התשלום עבור טיפולים לאביב. לכן, הסכום הכולל של הפיצוי לעזבון הוא 2,817,706 ₪.
ניכויים
מסכום הפיצוי יש לנכות את הסכומים אותם קיבלו ומקבלים התובעים בגין פנסיית מבטחים, קצבת שארים ודמי המחיה. לא הוכח כנדרש כי הסכום של 100,000 ₪ שנטען על ידי הנתבעת כי יש לנכות מהפיצויים, התובעים זכו בו בעקבות פטירתו של המנוח. מדברי התובעת 2, בתצהירה מיום 27.11.2000 לא ניתן ללמוד את שטוענת הנתבעת לעניין זה, היינו כי עקב פטירת המנוח הסכים הבנק למחול על מחצית החוב של המנוח והתובעת 2. לפיכך, ובהתאם לאמור בחוות הדעת של שי ספיר, הניכויים הינם:

פנסיית מבטחים- 1,369,152 ₪
קצבת שארים- 801,667 ₪
דמי מחייה- 38,821 ₪
_______________________
סה"כ - 2,209,640 ₪.

ה. סיכום
אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסכום של 608,066 ₪. סכום זה יחולק בין התובעים בהתאם לצו הירושה. כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בגובה של 20% מהסכום שנפסק , לסכום זה יצורף המע"מ כחוק. כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט.
הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלומם המלא בפועל.
ב"כ התובעים מתבקש להשקיע את כספי הפיצויים שנפסקו לתובעים הקטינים בחשבונות בנק שיפתחו על שם כל אחד ואחד מהקטינים עם הערה כי אין להוציא כסף מהחשבון ללא אישור מבית המשפט עד הגיע כל אחד מהקטינים לגיל 18. הכסף יושקע בחשבונות על פי ההנחיות של האפוטרופוס הכללי לגבי כספי קטינים.

ב"כ התובעים מתבקש להודיע לבית המשפט ולאפוטרופוס הכללי על פתיחת החשבונות של הקטינים והשקעת הפיצויים תוך 30 יום מיום קבלת הפיצויים.



5129371
54678313ניתנה היום כ"ו בטבת, תשס"ז (16 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.


5129371

ר. אבידע 54678313-1302/00
54678313
ר. אבידע – שופטת
ס. נשיא
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

תגובות (0)

הרשמה לאשכול תגובות זה

הצג/הסתר תגובות

הצג/הסתר טופס תגובה

כותרת
תגובה	הקטן | הגדל
שם
דוא"ל
העתק תווים מוצגים
הרשמה בדואר (חברים רשומים בלבד)
	הוסף תגובה